<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ד.</h2>
האזהרה קנ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ה, מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג] הוזהרנו מלאחר הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות המחוייבים לנו. והוא אמרו ית' [דברים כ"ג כ"ד] וכי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו. ובאה הקבלה [ר"ה ד' ע"ב] שאינו עובר על לאו זה עד שיעבור עליו שלשה רגלים, ע"כ. כונת אזהרה זו למען ישמור האדם מוצא שפתיו ולא ימצאנו השכחה במה שנדר. אמנם אינו עובר עד שיעברו שלשה רגלי השנה, נראה שהוא בתכלית היאוש מהשלים נדריו ונדבותיו, וברגלים הוא שראוי שיתעורר להשלים מה שנתחייב מנדריו ונדבותיו וקרבנותיו.
המצוה פ"ה להקב"ה, צונו לקיים כל מה שחייבנו על נפשנו במבטא מנדר ושבועה וקרבן וזולת זה [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ד, רמב"ם הלכות נדרים פ"א] והוא אמרו ית' [דברים כ"ג כ"ד] מוצא שפתיך תשמור ועשית, ואעפ"י שהובדלו מצות אלו בפסוק ושמו כל דבור לענין [ר"ה ו' ע"א וע"ב] אבל הכונה המגעת כל מה שזכרתי לך שמצות עשה הוא לקיים כל מה שבטא בו האדם מחייבו לעצמו דבר מן הדברים, והעברה על זה מצות לא תעשה. ולשון ספרי [דברים פיס' רס"ה] מוצא שפתיך מצות עשה. ואתה יודע שלא יקום ענין ממלת מוצא שפתיך לבדה, ואמנם הכונה מה שאמרתי לך מהשיג פשטיה דקרא אשר צוה לעשות כל מה שהוציא בשפתיו, וכבר נכפל זה הצווי בזאת המצוה ואמר [במדבר ל' ג'] ככל היוצא מפיו יעשה ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת שמשלמות האדם שיקיים דבורו אשר בו נשלם משאר בעלי חי, ונתן לו לבחון האמת מן השקר, וצריך שיהיה דבורו קדש. ולזה בארו באזהרת זאת המצוה לא יחל דברו [במדבר ל' ג'] לא יעשה דברו חולין [ספרי במדבר קנ"ג. תוספתא נדרים פרק ד' הלכה ו'. נגעים פרק ב' משנה ה'. חגיגה י' ע"א] וכל שכן אם הנדרים יעשה לגדור עצמו ולרפאות חליי נפשו ולהעמידה על הבריאות, כאמרם [אבות פ"ג מי"ג] נדרים סייג לפרישות. ואמנם אמרם סייג לפרישות. מי שיצרו גובר עליו ומבקש לטרדו מן העולם הבא הנצחי ואוסר על עצמו קצת דברים להכניע חמרו. ועל זה נקרא הנזיר קדוש [במדבר ו' ה'] עד שיהיה נזירות בסבת זה, אמנם אמרם [תענית י"א ע"א] כל היושב בתענית נקרא חוטא קל וחומר מנזיר ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו. זה יאמר על מי שהוא ישר הטבע ומדותיו ממוצעות הולכות בדרך היושר והשווי, וכשמצער עצמו הוא חוטא לנפשו מצד החסרון שיגיע לנפש בצער הגוף, כי לשלמות הנפש צורך גדול לבריאות הגוף, ועל זה אמרו [תענית שם] לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו דכתיב [הושע י"א ט'] בקרבך קדוש, וזה מבואר הכונה. וכן אמר [תענית כ"ב ע"ב] ויהי האדם לנפש חיה [בראשית ב' ז'] נשמה שנתתי בך החייה. ואמר בתלמוד ירושלמי בנדרים [ירוש' נדרים פ"ט ה"א] לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה מוסיף עליך דברים. אמנם מי שטבעו רע נוטה מדרך השווי נמשך לתענוגות בני אדם ויבין וישכיל שזה מחסר נפשו ומונעה מן השלמות ומענה ומסגף נפשו להכניע חמרו הוא הנקרא קדוש, וכיוצא בזה הענין אמרו רבותינו [תענית שם, נדרים י' ע"א] כאשר הוקשה להם מדברי האומר נקרא קדוש למאמר האחר לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, והעמידו הא דצריך ליה הא דלא צריך ליה, אי נמי הא דמצי מיצער נפשיה הא דלא מצי מיצער נפשיה. והכל כונה אחת. סוף דבר כי האדם באשר הוא אדם, ר"ל שנברא בצלם אלקים, הוא פושע כאשר מסגף מצער נפשו, וזה שאם לא יצטרך או לא יוכל לסבול כבר בארנו ההפסד המגיעו, ואם בסבת התגברות החמר יצטרך להכניעו איננו כלי פשע באשר לא משל ברוחו, כי לאהבת ה' אותנו חננו ברוב מצות שהם מתג ורסן לבלום עדי החמר וגדר לשמירת עץ החיים לבל יעלה הפורץ, וזה אשר קרהו חולי זה ר"ל שהוא עיר פרוצה אין חומה נמשך אחר תאות החמר, זה היה בסבת התרשלותו מבריאות נפשו, ר"ל מן התורה והמצות. וכבר ידעת אמרם [סוכה נ"ב ע"ב] אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. ולכונה שאמרנו אמרו [תענית י"א ע"ב] בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותיה, לפי שהוא עוסק בתורה ולא יצטרך להכנעה אחרת, עם מה שבארנו בו ג"כ מפני שממעט במלאכת שמים. אמנם לאשר יצטרך לו אמר שהיושב בתענית נקרא חסיד לפי הדרך שבארנו. ועיקר הענוי וההכנעה עשיית המעשים הטובים ועבודת התורה. הלא ידעת מה שאמר הנביא [ירמיה כ"ב ט"ו—ט"ז] אביך הלא אכל ושתה וגו' דן דין עני ואביון אז טוב לו. באר הנביא שבתכונות המדות לא יצטרך לענוי אחר. עם הכונה באמרו דן דין עני ואביון, רמז להכנעת חמרו ותאותו ויוציא לאור המשפט הילד המסכן. ועתה נשוב לענין הנדרים כתב הר"ם בהלכות נדרים [פ"א ה"א] הנדר נחלק לשתי חלוקות החלק הראשון שיאסור על עצמו דברים המותרים כגון שיאמר פירות מדינה פלוני אסורין עלי כל שלושים יום או לעולם, או מין פלוני מפירות העולם [צ"ל וכו'] אע"פ שאין שם שבועה ולא הזכרת ה' ולא כנוי, או שיאמר הרי הן עלי אסר, וחלק זה אני קורא נדרי אסור. והחלק השני [שם ה"ב] שיחייב עצמו בקרבן שאין מחוייב עצמו [שם, בו] כגון שיאמר [חסר, הרי] עלי להביא שלמים והאומר עלי נקרא נדר וחייב באחריותו, אמר הרי זו נקרא נדבה ואין חייב באחריותו, [ר"ה ו' ע"א] והכל ממין אחד, וחלק זה אני קורא נדרי הקדש, ע"כ. החלק הראשון הוא שבארנו כוונתו, ועל זה החלק אמרו רבותינו [נדרים כ"ב ע"א] כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן. והכונה אצלי בזה המאמר כי אחר שהשם ית' למען צדקו נתן לנו תורתו למען נעבדהו בלב שלם ובנפש חפיצה, וזה עם מצות ה' יצטרך לענינים אחרים, לפי כונתו הרי הוא כאלו בונה במה והוא שעושה עבודה הנאסרת עליו. וכבר הבאנו מה שאמרו רבותינו לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה מוסיף עליה דברים, ואמר המקיימו וכו'. הכוונה בו שאינו רוצה לשאול עליו, ולפי הדרך שבארנו הרי הוא כאילו הקריב עליה קרבן שכר מעשהו ונכריה עבודתו. ועל החלק השני הוא "נדרי הקדש" כתב הר"ם [פי"ג מהל' נדרים הכ"ה] מצוה לקיים ולא ישאל עליהם אלא מדוחק, שנאמר [תהלים קט"ז י"ד] נדרי לה' אשלם. וכאשר תתבונן בזה תמצא שהחלק הראשון הוא למה שיצטרך להכנעת החמר, וכבר בארנו מה שבזה החלק ממה שראוי לעשותו ה' ישים לו דרכים ומסלות יעלה בהם אל ה' ה' ויקום במקום קדשו. בא בענין הנדר שיהיו פיו ולבו שוים [שבועות כ"ו ע"ב, רמב"ם שם פ"ב ה"ב] וזה מבואר הכונה שעקר שלמות הדבור וקדושתו עם מחשבת הלב כי לא הובדל האדם משאר בעלי חיים בדבור הרצוני לבד, כי בזה ישתתף עם נהיקת הבהמות רק בדבור הלב. ולזאת הכונה יתבארו לך הרבה ענינים בענין הנדרים שהם מותרים כגון נדרי הבאי ונדרי אונסין [נדרים כ' ע"ב] ומה שאמר [שם י"ג ע"ב] שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. מה שאין כן בשבועות, כגון שאסר עליו מצה בפסח או ישיבת סכה וכיוצא בזה, כבר בארו רבותינו [תוס' רשב"א ור"ן נדרים ט"ז ע"ב, והל' רמב"ן שם] הטעם משום דאסר חפצא עליה. והכונה אצלי בזה כי כאשר אסר עליו הדבר ההוא הרי הוא אצלו כאלו אינו בעולם, ואין חיוב אל האדם בענין המצות בדבר שאינו מצוי אצלו אמנם הנשבע לבטל את המצוה כגון שנשבע שלא יאכל מצה, כבר בארו בו הטעם מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, [שבועות כ"ו ע"א] וכתב הר"ם [רמב"ם פ"ג מהל' נדרים ה"ח] כשאתה מתבונן בכתוב תמצא שהדברים מראים כן כמו שקבלו חכמים מפי השמועה, שהרי הוא אומר בשבועות בטוי [ויקרא ה' ד'] להרע או להטיב בדברי הרשות שיאכל וישתה היום או שיצום וכיוצא בהן, ובנדרים הוא אומר [במדבר ל' ג'] ככל היוצא מפיו יעשה לא חלק בין דבר מצוה לדבר הרשות ע"כ. והחילוק שיש בין נדרים לשבועות שמתפיסין בנדר ואין מתפיסין בשבועה [רמב"ם שם פ"ג ה"א] כגון שיאמר הפת הזה אסור עלי ואחר אמר ופת זה כזה הרי התפיסו בדבר האסור שאסורו בעצמו, אמנם אין מתפיסין בשבועה כגון שנשבע שלא לאכול פת זה האסור הוא בעצמו, ר"ל בנשבע שאסר עצמו על הפת, וכשיתפיס פת אחר על זה הפת אינו כלום, שאין הפת נאסר מצד עצמו וזה מבואר. ואמרם [נדרים י"ג ע"ב] שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, כגון שיאמר קונם שינה עלי [רמב"ם שם ה"י] זה מבואר שאין השינה דבר שיאסר שאין בו ממש ואסר הוא שאוסר הדבר עליו. אבל אם אמר קונם עיני בשינה אסר עיני שיש בו ממש בשינה [שם הי"א] וכן הנשבע שלא יישן השבועה בעצמו, לא בשינה. ומה שאמר [נדרים י"ז ע"א רמב"ם שם ה"א] נדר חל על אסור נדר ואין שבועה חלה על שבועה, זה מבואר, כי כשיאמר הרי עלי קרבן אם אוכלנה כל פעם ופעם מקבל עליו קרבן, אמנם כשנשבע שלא יאכל פת זה ואחר נשבע שלא יאכלנה אינו מקבל עליו דבר, ואינו מוסיף באסור שכבר היה אסור, ויקרא חוטא אם יעבור על שבועתו בין בפעם אחת בין בהרבה פעמים, אמנם לענין קיום דברו שבועה חלה על שבועה, שהנשבע על הפת פעמים שלש ונשאל על הראשונה צריך להשאל על האחרות שלא יעשה דבריו חולין [שם י"ח ע"א] וזה מבואר. ומה שאמרו רבותינו [שם י"ג ע"א, י"ד ע"א] שהאוסר על עצמו דבר בנדר צריך שידור בדבר הנדר לשם, כגון שיאמר הפת עלי כקרבן, אבל אם אמר הרי עלי כחזיר או כנבלה או כעבודה זרה וכיוצא בזה מותר [משנה שם י"ג ע"ב]. הכונה בזה מבוארת שענין הנדר שמפריש ממנו הדבר המותר ועושהו כקרבן לשם ואסור הקרבן אינו מצד עצמו, רק מצד שהבדילו לה', וכן יכול לאסור על עצמו דברים אחרים כקרבן, אמנם הדברים שאסורם מצד עצמו לא יוכל להניח על הדברים המותרים שיהיו כדברים ההם, וזה מבואר במעט עיון. ולפי זה הדרך יתבארו לך כמה ענינים בענין הנדרים.
<h2>דף ד:</h2>
המצוה ע"ו. לשון הר"ם בס"ה [מצוה פ"ג], צונו להפריש כל החקים שהם מצוה עלינו במועד הראשון שיבא עלינו, משלש רגלים עד שלא יעבור רגל משלש רגלים, שלא נקריב בו כל קרבן שיש עלינו להקריב, והוא אמרו ית' [דברים י"ב ה'] לשכנו תדרשו ובאת(ה) שמה והבאתם שמה. ענין זה הצווי שהוא אומר כשתבא שמה, וזה יהיה בכל רגל משלש רגלים, תתחייב שתביא כל קרבן שיש עליך להקריב. וכתוב בספרא [תו"כ אמור פט"ו ה"ב] ובאת שמה והבאתם שם למה נאמר לקבעם חובה שיביאו ברגל ראשון שפגע בו, ושם נאמ' אינו עובר עליו בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי שנה, ר"ל כשיעברו עליו ג' רגלים ולא הביא, אז יהיה עובר עליו. אמנם כשיעבור עליו רגל אחד, יהיה עובר עליו על עשה בלבד. ובגמרת ר"ה [ו' ע"א] אמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה. ונאמר שם מאי טעמא דר' מאיר דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה מצות עשה, והוא שיביא כל מה שיש עליו.
<h2>דף ח:</h2>
המצוה קל"א. [סהמ"צ לר"מ עשין קל"ז רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י] לשון הר"מ צוינו לתקוע שופר בעשירי מתשרי מזאת השנה ולקרא דרור בכל הארץ לעבדים, וכן להוציא כל עבד לחרות בעשירי בתשרי, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ה ט'] והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ואומר [שם שם י'] וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. וכבר נתבאר [כ"ו ע"ב] שהיובל שוה לר"ה לתקיעות שופר ולברכות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו כלומר תקיעת שופר בר"ה במס' ר"ה [ל"ג ע"ב והלאה], וידוע בזאת התקיעה ביובל אמנם הוא לפרסם הדבר, ושהוא מין מן ההכרזה. והוא אמרו וקראתם דרור בארץ, ואין ענינה כענין תקיעת שופר ראש השנה כי אותה [תקיעה] היא זכרון לפני ה' [ויקרא כ"ג כ"ד] וזאת להוציא העבדים [שבת קל"א ע"ב] כאשר בארנו.
המצוה ק"ל. [סהמ"צ עשין קל"ו, רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"א הכ"ד והכ"ה] לשון הר"מ צוינו לקדש שנת החמשים [כלומר לבטל] העבודה בה כמו השמטה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ב י'] וקדשתם וגו'. ובביאור אמרו [תו"כ בהר פ"ג ה"ב] כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, ר"ל השואתם בצווי כמו (שבא) [שהשווה] הכתוב ביניהם באזהרה, כפי מה שיתבאר. ודיני שנת היובל ושנת השמטה הם דבר אחד להשבית העבודה ולהתיר מה שיצמח בארץ, ואלה שני הענינים יכללם אמרו [שם] וקדשתם את שנת החמשים שנה. וכבר באר הכתוב שענין הקדושה (בא) [בה] שיהיו פירותיה ותבואתה הפקר. ואמר יתעלה [ויקרא כ"ה י"ב] כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. וזה היובל אינו נוהג אלא בארץ, ובתנאי שיהיה כל שבט ושבט במקומו, ר"ל בחלקו של א"י, ולא יהיו מעורבין זה בזה, ע"כ. ענין השמיטה והיובל יראה לי שהוא להתחזק אמונת החדוש, תמצא ענין השביעית בימים והוא שבת בראשית, בשבועות [דברים ט"ז ט'] שבעה שבועות תספור לך, בחדשים בחדש השביעי [ויקרא כ"ג כ"א] ראש השנה ויום הכפורים, ורובו קדוש כמו שנאמר בהגדה [ויקרא רבה כ"ט י"א]. בשנים והוא בשמיטה [ויקרא כ"ה ח'] בשבע שבתות שנים, והוא היובל. אמנם השביתה בשבת בראשית יתבאר בו התועלת במקום המצוה [מצוה קמ"ז]. אמנם מספר שבעה שבועות הוא כי להקף השבעה מבוא גדול בענינים הטבעיים כמו שבאר הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פמ"ג], ולנקותם מהדעות המזוהמות עברו עליהם ז' הקפים ואחר קבלו התורה, שלזאת הכונה הוציאם ה' ממצרים כמו שכתוב ואביא אתכם אלי [שמות י"ט ד']. ואמר' במדרש [שהש"ר פ"א ט"ו] ראויין היו ישראל לקבל את התורה מיד אלא אמר הקב"ה עדין לא בא זמן של בני משעבוד טיט ולבנים יתעדנו שנים או שלשה חדשים ואח"כ יקבלו התורה. וענין השבעיות בחדשים זה מבואר בעצמו. בימים טובים שבחדש השביעי כמו שיתבאר ענינם. וענין השמטה בשנה שביעית לחזק ענין שבת בראשית, ששש שנים יעבוד ותשבות הארץ בשנה השביעית לזכר אמונת החדוש, כאמרו [ויקרא כ"ה ב'] ושבתה הארץ שבת לה', עם מה שיש בזה מן החמלה על העניים כאמרו [שמות כ"ג י"א] ואכלו אביוני עמך, ותועלת לארץ כי תוסיף תבואתה אם ישמטנה בשנה השביעית. וכדי שלא יקשה לאדם שמיטת הקרקע ולחזק אמונת השגחת ה' בנו באו פסוקים רבים על זה, אמרו [אולי צ"ל "ועשיתם", ויקרא כ"ה י"ח—כ"א] ושמרתם את חקתי וגו' ונתנה הארץ פריה, וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. וכדי שיתחזק ההמון באמונת ה' והשגחתו דבקה בנו ויאמינו בתורה שהוא עקר הכל, היה קורא המלך [סוטה מ"א ע"א] התורה בסכות בשנה השביעית באזני האנשים והנשים והטף, למען יראה להם כאלו קבלו עתה התורה, וכדי שיתעוררו ללמוד התורה זה הזמן שאין בו טרח ויגיעה. ושנה זו אין נותנין בה תרומות ומעשרות, שאז יד הכל שוה בפירות הארץ והיה כעם ככהן, אין להם חלק בעבודת הארץ יהיו אז פנויים כלם להבין בדרכי התורה כמו שהכהנים והלויים פנויים בכל זמן. וענין היובל בשנת החמשים בא על מספר השבעיות להערה שאמרנו, ואולי היה זה הערה על קבלת התורה אחר מספר שבעה שבועות, והוא הדרור הגמור לשוב איש אל אחוזתו. גם יש הערה במספר החמשים, כי כשיעברו על אדם חמשים מן העת אשר עמד על דעתו והוא מבן עשרים ולמעלה, יקרא דרור לנפשו מעבודת החמר, גאולת עולם תהיה לו וישוב אל אחוזתו. ובחבורי אחד מבעלי העיון ראיתי שזה המספר מארבעים ותשעה נמשך לקוסמים ולכופרים ההם הנותנים הממשלה כלה לשבעה כוכבי לכת וגלגליהם, כי הם השיגו זה המספר מתנועות הגלגלים, וראו שתשע תנועות לשבתאי, וכהם לצדק, וכהם למאדים, ולחמה שתי תנועות, ולכוכב שבע, וכן לנוגע שבע, ולגלגל לבנה שש, הרי תשע וארבעים תנועות הגלגל השמיני בין כלם חמשים. ועל פי זה הענין נקדש יום חמשים למתן תורה, ושנת החמשים ליובל להורות שהממשלה כולה למניע שלא יתנועע הוא ה' יתעלה, וכל המתנועעים מעשיו ומשרתיו עושי רצונו והוא מתנשא לכל לראש, ע"כ. והכונה אצלי ג"כ בענין היובל, כדי שישוב כל אחד ואחד אל משפחתו ואל אחזתו, ויראה להם כאלו עתה נתנה להם הארץ, ויתחזקו באמונת ההשגחה, ולזאת הכונה אינו נוהג אלא בארץ ושיהיה כל שבט ושבט במקומו. ואמנם בשנת השמטה היה די בשמיטת הכספים והקרקעות לחמלה על העניים עם מה שיש בו מן ההערה כמו שבארנו. ובא היובל בשנת החמשים, כי ברוב כל אחד ואחד רואה יובל בימיו, ועם היות אחת מכונות השמיטה לחמלה על העניים אינו נוהג אלא בארץ, כי עיקר הישוב הוא בארץ.
<h2>דף ט:</h2>
המצוה קט"ו. שיהיה נטע רבעי כלו קדש [סהמ"צ לר"מ קי"ט] שנאמר [ויקרא י"ט כ"ד] ובשנה הרביעית יהיה כל וגו'. והר"ם באר טעם [ערלה] ונטע רבעי פל"ז משלישי [מו"נ] וכן שמו לחק ראשית פרי כל אילן שפריו נאכל יעשה בו כן, ר"ל שיאכלו בו קצתו וקצתו יאכלו בבית ע"ז, ופרסמו גם כן שאיזה אילן שלא יעשה כן בראשית פריו ייבש האילן וישל פריו או תמעט תבואתו או תארע לו מכה, כמו שפרסמו שכל ולד שלא יעבירו אותו [צ"ל אותו באש] ימות, ולפחד בני אדם על ממונם מהרו גם כן לזה, ועמדה התורה כנגד זה הדעת, ואמר יתעלה בשריפת כל מה שיוציא האילן העושה פרי בשלשת שנים [תמורה ל"ג ע"ב] כי קצתם יתנו פרי אחד שעה [צ"ל שנה] וקצתם יתנו תחלת תבואתם אחר שנתים וקצתם אחר שלש, וזה הרוב למי שיטע כדרך שבני אדם נוטעים באחת מן השלשה דרכים המפורסמים, והם נטיעה והברכה והרכבה, לא תביט למי שיזרע גרעין או עצם, שהתורה לא תתלה החקים אלא בדברים שהם על הרוב, ורוב מה שתאחר הנטיעה תחלת תבואתה בארץ ישראל הוא שלש שנים. וייעד לנו יתעלה אשר באבוד התבואה הראשונה והשחתה תתרבה תבואת האילן, אמר [ויקרא י"ט כ"ה] להוסיף לכם תבואתו. וצוה באכילת נטע רבעי לפני ה' תחת שהיו אוכלין ערלה בבית ע"ז. הנה באר הר"ם טעם אסור פריו לבער האמונות הרעות מקרב הארץ, אמנם אם נאמר שינהג זה מנהג המאכלות האסורות לא נתאמת לי מספרי החכמה שיהא פרי זה רע לאכילה. אמנם נטע רבעי שהוא קדש והיה נאכל לבעלים בירושלם כמו מעשר שני, היה זה למען לא יעתיקם מכל אמונתם לגמרי, אבל ישרפו הפירות זה הזמן ואחר יתן מהם לד', כדי שידמו שה' יוסיף תבואתם כמו שהיו חושבים בעלי המעשים ההם כמו שכתב הר"ם, ויורה על זה אמרו יתעלה [ויקרא שם] להוסיף לכם תבואתו, ואפשר גם כן מפני שבשנה הרביעית היה פריו קדש לה', לכונת הבכורים והראשית כמו שיתבאר [מצוה קי"ט] כי זה יהיה גמר הפרי על השלמות.
<h2>דף טז.</h2>
המצוה קנ"ט. שנצטוינו לתקוע בשופר בר"ה [סהמ"צ עשין ק"ע, רמב"ם הלכות שופר פ"א ה"א] שנאמר [במדבר כ"ט א'] יום תרועה יהיה לכם. וענין התקיעה הוא לירא ולהפחיד האויב העומד על ימין האדם לשנותו, כדרך שעושים במלחמה לירא האויבים. גם בו חוזק לב והערה גדולה לעמוד כנגד האויבים ולהתגבר עליהם, ולזה באה גם כן תקיעה זו להכניע אל זר שבלבו של אדם ולעורר האדם שימשול עליו וידרוך על במותי גאותו כמו שבארנו במצות התקיעה בחצוצרות על הקרבנות [מצוה נ"ז] וכדי שיהיה לו פנאי לשום כל זה בלבו באה השביתה ממלאכה ביום זה. והר"ם כתב טעם שביתת יום זה בפ' ל"ב משלישי [צ"ל פמ"ג בח"ג במו"נ] ז"ל ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משנתם, וכאלו הוא הצעה ופתח ליום הצום, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ר"ה ליום הכפורים [ר"ה י"ח ע"א, רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד] ע"כ. ולענין תרועה להערה אמר דוד [תהלים פ"ט ט"ז] אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. ונאמר בהגדה אשרי העם יודעי תרועה, וכי כל עם אינם יודעים לתקוע בכמה קרנות ובכמה סלפידין, אלא יודעי תרועה זה שם המפורש. מבואר מזה שהתרועה היא ההערה לידיעת ה' המפורש, מאשר באה לעמוד נגד הדברים המונעים השגת ה' יתעלה. וירצה לומר יודעי תרועה כונת התרועה. ויורה על זה סוף פסוק ה' באור פניך יהלכון, כלומר שבסבת התרועה יהלכון באור ה', וידוע מה הוא נקרא באור ה', ואפשר לבאר לזאת הכונה ששם "תרועה" יאמר על השיר והשבח, כאמרו [איוב ל"ח ז'] ויריעו כל בני אלקים. ואמנם אמרו [תהלים כ"ז ו'] ואזבחה באהלו זבחי תרועה, לפי מה שיש בקרבנות מן ההערה עם התקיעה בהם בחצצרות. ואפשר לבאר שהזביחה היא משל להכנעת וזביחת החמר, כטעם [תהלים נ"א י"ט] זבחי אלקים רוח נשברה, שזה יהיה בהערת התרועה. וזה כדרך מה שאמרו רבותינו [יומא ס"ט ע"א] באנשי כנסת הגדולה דקטלוה ליצרא דעבודה זרה. אמנם ענין התקיעה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, [ר"ה ל"ד ע"א, רמב"ם פ"ב ה"א] כי כן דרך התוקעים שיעשה תקיעה ארוכה בראשונה לעורר, ובהיותם בעוצם המלחמה יריעו תרועה במרוצה וחוזק, ובהעלותם יתקעו ולא יריעו. ובאה מצות תקיעה שלש של שלש [שם ל"ג ע"ב] שלש לתכלית החוזק וההערה, גם במספר השלשה רמז למה שצריך שיתעורר בו שכל האדם. ובאה המצוה עקר בשופר כפוף של איל, וכבר בארו חכמים [שם כ"ו ע"ב] טעם בכפיפות כדי שיכפפו לבם לאביהם שבשמים, ובשל איל [שם ט"ז ע"א] כדי שיזכור להם עקדתו של יצחק. וזה מבואר הכונה בזכירת אילו של יצחק. ומה שתקנו לומר מלכיות זכרונות ושופרות על סדר התקיעות. [שם ל"ד ע"ב] כבר בארו בו הטעם [ט"ז ע"א וע"ב] מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר. וענין קבלת המלכות הוא הקודם, ואחר הקבלה ההערה השכלית שהיא המביאה הזכרון לפני ה'. ובמה בשופר, רצה לומר כי יגיע האדם אל זה השלמות עם הכנעת החומר בהערה חזקה ובמלחמה עצומה לעמוד כנגד האויב. ובספרי [במדבר פיס' ע"ז] ותקעתם בחצוצרות הרי שופר, והיה לכם לזכרון הרי זכרון, לפני אלקיכם זה מלכות אם כן מה ראו לומר תחלה מלכיות ואחר כך זכרונות ושופרות אלא המליכוהו תחלה ואח"כ בקשו מלפניו כדי שיזכור לכם, ובמה בשופר של חרות, שנאמר [ישעיה כ"ז י"ג] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקע, ת"ל [זכריה ט' י"ד] וה' אלוקים בשופר יתקע ה' צבאות יגן עליהם, אבל איני יודע מאין היא תקיעה שנאמר [ישעיה ס"ו ו'] קול שאון מעיר, זה מבואר הכונה במה שכתבנו. אמנם שה' תוקע כבר ידעת שכל הערה ושלמות שכלי בא מאת ה' ית', ותקנו לומר עשרה פסוקים של מלכיות ושל זכרונות ושופרות, רבותינו כתבו בו [ל"ב ע"א] טעם כנגד עשרה הלולים שאמר דוד, או כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, או כנגד עשרת הדברות, ואמרו [שם] אם אמר שלש מכלם יצא. מספר השלש גם כן ידוע. וכבר בארנו זה פעמים רבות. אמנם לפי פסק ההלכה ובאור הר"ם [רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"ח] אם אמר ובתורתך כתוב לאמר ואמר פסוק אחד של תורה יצא והוא שמע ישראל, זה מבואר הכונה שהוא עיקר הכל. ובמעט עיון יתבארו לך כל הדברים שנאמרו בזה עם באור מטבע הברכות. ומה שצריך שנבאר, אמרם [ט"ז ע"א], מפני מה תוקעים כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהן עומדים כדי לערבב את השטן. וזה שכבר ידעת [ב"ב ט"ו ע"א] שהשטן הוא היצר הרע. ונפל מחלקת בין קצת מן הפוסקים אי זו מן התקיעות למצוה, רצה לומר, למצות היום ואיזו לערבב השטן. ולפי הנראה התקיעה הראשונה היא למצוה והאחרונה לערבב. ואם כן היה מן הראוי שאותה של מצוה תהיה על סדר הברכות. וכן דעת קצת מן הפוסקים שלא נתקנה בימי רבותינו תקיעה מיושב כלל כמו שנבאר בבתים. ויש מי שאומר שהראשונה היא לערבב, מפני שרואה שמקדימים ותוקעים מתערבב. ומי שיבין עקרי הדברים יבין ששניהם כונה אחת והכל למצוה, שההערה שהיא ערבוב השטן היא התחלת המצוה, והשניה היא להערה לענין הערבוב לאיזה ענין הוא, ולכן היא ראויה להיות על סדר הברכות. והשואל לא שאל על אותם של סדר הברכות שכבר אמר ואמרו לפני בר"ה וכו' ואמנם שאל על אותם שמיושב. ובאה התשובה שבאו לערבב השטן כפי המכוון במצוה זו. והפסוק שהוקשה להם איך אפשר שהתקיעה הראשונה באה לערבב, הוקשה להם, מפני שלא הרגישו שזה יהיה כונת המצוה. ונמצא במדרש ששלש תקיעות עתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבא. לערבב השטן ולקבץ נדחים, ולהחיות מתים, וזה מבואר הכונה. ובמדרש תלים [שוח"ט מז' מ"ז ב'] ר' יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש, כיון שעלה הקב"ה לדין ויושב על כסא לדין, כיון שתוקעין בשופר הוא עולה והופך מדת הדין למדת רחמים. וזה מבואר הכונה.
<h2>דף יז:</h2>
המצוה רי"א. לר"ם [סהמ"צ עשין ח', הל' דעות פ"א ה"ו]. צוינו להתדמות בו יתעלה כפי היכלת. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ח ט'] והלכת בדרכיו ואמר [שם י"א כ"ב] ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש [ספרי דברים פיס' מ"ט, שבת קל"ג ע"ב, סוטה י"ד ע"א, רמב"ם שם] מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום ומה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון ומה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד. וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ובא בפירוש גם כן שרצה לומר ההדמות בפעולות הטובות והמדות הנכבדות אשר יתואר בהם יתעלה על צד הדמיון, ע"כ. וענין מצוה בו נתבאר ממה שכתב הר"ם ממאמרי רבותינו שהוא להדמות אליו בפעולותיו הטובות הנשפעות אל זה המציאות מאתו. ומבואר הוא במעט עיון, שכל אלו התארים שנאמרו על ה' יתעלה, ר"ל אלו המדות כגון חנינה ורחמים, ראויות לאדם מצד שכלו, וההולך בדרכים אלו המדות הוא הולך בדרכי ה' וראוי לבא באהל ביתו. וכבר בארנו במצוה ראשונה שי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמרו בתורה הם כשישיג ה' יתעלה מצד פעולתיו ודרכיו ונקרא רחום וחנון מצד הפעולות הנראות מאתו במורכבים מתחת גלגל הירח. וכבר באר הר"ם [מו"נ ח"א פרק נ"ד] בהרחבה ענין הרחמים והחנינה שנמצאו אצל ה' יתעלה. ולפי הענין ההוא יהיה גם כן משלמות מדות האדם וההערה הנפשית לחון על הנבראים.
ונבאר גם כן מה שבא אחר כך ממדות ה' ונאמר כי אמרו "ארך אפים" הוא לזמן עמידת האדם, למען ישכיל וישיג האמת בזה העולם שהוא כלו אף. או אמר ארך אפים על אישי מין האדם שיחמול על החוטא שישוב בתשובה. ואמר "רב חסד" על מה שהגדיל חסדו במין האדם על כלל חסדו בבריאת העולם כשבראו בעל שכל בכח ובבחירתו להדבק בה' ויחיה לעולם. ואמר "ואמת" במה שישיג האדם מן הדעות האמתיות כפי מה שגזרה חכמת ה', כי אמת יאמר על הדבר הנצחי הקיים. אמרו רבותינו [שבת נ"ה ע"א] שחותמו של הקב"ה אמת וזה מבואר. אמנם אמרם [שם] על צד הרמז שבאמת אות ראשונה ואמצעית ואחרונה שבאל"ף בי"ת, הכונה בו שחותם ה' הוא בג' עולמות ר"ל עולם התחתון ואמצעי ועליון, ובידו יחתום הכל, ועם החקירה באלו הג' תושג אמתת מציאותו שהוא התכלית.
אמנם אמרו נוצר חסד לטובים נושא עון ופשע וחטאה לרשעים והם י"ג מדות. "עון" נאמר על המזיד העושה עברות להנאתו בכונה, ופשע על המורד והוא קשה ממזיד. ואמר חטאה על השוגג [עי' יומא ל"ו ע"ב] "ונקה לא ינקה" באר הר"ם [מו"נ שם] עניינו ושרש לא ישרש. "פוקד עון אבות על בנים" בארו הר"ם [מו"נ שם כה"ע] בחטא ע"ז, ולבאור זה נרחיב במצוה ראשונה מחלק מצות לא תעשה. וכתב הר"ם [מו"נ שם כה"ע] שכל י"ג מדות רחמים מלבד פוקד עון אבות. ולפי המבואר מדבריו ה' הראשון אינו מדה, וכבר באר הא"ע, ויש מן החברים שאומר שלבאור הר"ם יהיה פוקד עון אבות על בנים מדת רחמים במקרה לא בעצם. הכונה בו כי השחתת הרשעים קיום הצדיקים והעמדת העולם אשר מרחמי ה' על הצדיקים. ויש מי שאמר שפוקד עון אבות הוא למדת רחמים שאינו פוקד כל עונש החטא על האב לבד, אך מחלק העונש לבניו עד דור רביעי. ולפי זה הבאור יהיה מדה אחת ונקה לא ינקה ויהיה נמשך לכונת רבותינו בפסיקתא שה' ה' הם שתי מדות. והמבואר אצלי שכל המדות הם מדות רחמים, גם אם נאמר שהשם הראשון הוא שם העצם, ויאמר למדת רחמים בהשגיחו על נבראיו ובפרט על העם אשר בחר לו לנחלה לקחם לחלקו ואינם תחת המערכת. וכבר ידעת בכמה מקומות אמרם ה' מדת רחמים. ופוקד עון אבות מדת רחמים, לפי הדרך שבארנו שאינו פוקד כל עונש החטא על האב לבד. ויורה על זה שבתפלת משה בענין המרגלים אמר [במדבר י"ד י"ח] ה' ארך אפים ורב חסד ולא הזכיר ה' אל רחום וחנון, שלא בא לזכור כאן מדות ה' יתעלה מפני שהוא היה מתפלל עליהם מצד חטאם, וזוכר מדות רחמי ה' להעביר לחוטא, ולא הזכיר ואמת שלא היה צריך להזכיר במקום הזה. ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים שזה נאמר על הטובים כמו שבארנו. ולא הזכיר וחטאה, כי בעלי עון ופשע היו וחטאה נאמר על השוגג. ומאשר הזכיר ונקה לא ינקה פוקד עון אבות יתברר לך שזו מדת רחמים. כי תפלתו היתה לזכור חסדי מדות ה' למחול עונותם ולסלוח חטאתם. והוא אמרו אחר זה סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך, אם כן יהיה פוקד עון אבות על בנים כלומר שלא יפקוד עליהם כל החטא. ואעפ"י שלפי מאמר רבותינו נראה כי פוקד עון אבות על בנים איננו מדת רחמים. והוא אמרם [מכות כ"ד ע"א] ד' גזרות קשות גזר משה על ישראל ובאו נביאים ובטלום. משה אמר [שמות ל"ד ז'] פוקד עון אבות וגו' בא יחזקאל ובטלה שנאמר [יחזקאל י"ח ד'] הנפש החוטאת היא תמות, איננו רחוק לבאר פוקד עון אבות על בנים לשני ענינים כפי באור הר"ם, וכפי מה שבארנו, לפי מה שנראה בתפלה שעשה משה בענין המרגלים.
ונשוב לכונתנו בענין מדות ה' שחייבין אנחנו ללכת בדרכיו ולהדמות לפעולותיו, וזה שנתדמה אליו יתעלה ללכת בדרך הרחמים והחנינה, וכך נתדמה אליו בהיותו ארך אפים. וזה שנרחיק ממנו פעולות הכעס לנקימה למי שיגמלנו רעה. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [ראש השנה י"ז ע"א מגילה כ"ח ע"א] למי נושא עון למי שעובר על פשע. ולהיות ענין הפעלות הכעס חולי גדול לנפש יגרום הסתלקות החכמה אמרו רבותינו כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וזה מבואר כי עבודה זרה היא מיתת הנפש, והמדות המגונות הם סבת חליי הנפש הממיתין אותה, ואחת מן החלאים הרעים הוא הכעס. והתבונן בהפלגת מאמרם [פסחים ס"ו ע"ב] כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. באר הנה שאפילו מי שהורגל בענינים שהם חיי הנפש ושבו אליו קנין גמור, עם הכעס יסתלקו ממנו, כל שכן שימנענו שלא ישיג הקנין ההוא.
וממה שנראה ממדות ה' היותו ברום המעלה, על דרך המשל משגיח בתחתונים אשר הם בתכלית השפלות נתדמה אליו בזה לבל נבזה ענות עני. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [מגילה ל"א ע"א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו. וזאת המעלה, ר"ל הענוה והשפלות היא שנשתבח בה אדון הנביאים באמרו [במדבר י"ב ג'] והאיש משה עניו מאד. ובזאת המדה היא שראוי שיתנהג בה האדם עד הקצה האחרון. אמרו רבותינו [מדות פ"ד מ"ד] מאד הוה שפל רוח. והתבונן מאמר רבותינו [סוטה ה' ע"ב] כל המגביה לבו כאלו כופר בעקר באמרו [דברים ח' י"ד] ורם לבבך ושכחת, ואמרם [משלי ט"ז ה'] תועבת ה' כל גבה לב, וזה מבואר במעט עיון כבר ידעת מה שאמר דוד [תהלים י' ד'] רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלוקים כל מזימותיו. ומה נאות הפליגו רבותינו [סוטה ה' ע"א] במאמרם [תהלים ק"א ה'] גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו אין אני והוא יכולים לדור בעולם. וזה אמת מבואר כי בגבהות האדם תסתלק השכינה ורוח הקדש ממנו, ושלמות האדם והשגתו בשם יתעלה הוא בהשפלתו. התבונן במאמר רבותינו אמרם [דברים ז' ז'] לא מרובכם מכל העמים חשק וגו' כי אתם המעט אמרו ע"ד דרש [חולין פ"ט ע"א] כי אתם הממעיטים עצמכם, נתתי גדולה לאברהם אמר [בראשית י"ח] ואנכי עפר ואפר, למשה אמר [שמות ט"ז] ונחנו מה, לדוד אמר [תהלים כ"ב] ואנכי תולעת ולא איש. באר בזה המאמר שחשק ה' בישראל מצד השפלות, וראה בעיניך כי היותר משפיל עצמו הוא היה בתכלית השלמות, כי אדון הנביאים אשר לא קם כמוהו שם עצמו לאין כאמרו ונחנו מה, ואברהם אבינו ראש לנביאים שהיה למטה ממשה רבינו בנבואה המשיל עצמו בפחות שביסודות, ולא המשיל עצמו כהשפלת אדון הנביאים. ודוד המדבר ברוח הקודש שאין מעלתו כמעלת הנביאים השפיל עצמו לבעל חי היותר פחות, ולא השפיל עצמו כל כך, והרחבנו בשתי מדות אלו לפי הצריך להתנהג בהם עד הקצה האחרון, ורוב המדות המגונות מסתעפות מאלו המדות. אמנם הקנאה התאוה והכבוד זה מבואר שזה יסתעף ממדת הגבהות והכעס, ומי שיהיה שלם בשתי מדות אלו, ר"ל שלא יכעוס אפילו בדבר גדול ויהיה נבזה בעיניו נמאס קרוב שישלים עצמו בכל המדות הטובות. וכבר הרחיב הר"ם בענין המדות שצריך שיתנהג האדם בדרך הממוצעת כמו שתמצא בהלכות דעות [פ"ב ה"ב וה"ג]. שאר המדות הנזכרות בי"ג מדות הן מיוחדות בשם יתעלה יותר ומה שיוכל האדם להדמות אליו בהם מבואר בעצמו.
והענין שכולל מצוה זו הוא כלו שכלית להדמות בדרכי ה' ופעולותיו, והנה שאלנו אחד מן החברים אחר שמצוה זו היא כוללת כל התכונות המועילות לנפש, איך ימנה מצות צדקה מצוה בפני עצמה שזה מדרכי ה' באמרו [ירמי' ט' כ"ג] אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ואפשר לומר כי הצדקה מצד שהיא דבר שיקשה לרוב בני אדם, והוא פזור הממון ונתינתו, הוצרך לצוות על זה ביחוד גם אם אפשר שיהיה נכלל באמרו והלכת בדרכיו. ועוד כי הצדקה הוא ענין תפול עליו ההסכמה למה שיצטרך להנהגה מדינית, הלא תמצא בקצת מקומות אשר יסכימו כלם יחד כי כאשר יקרה מקרה לאחד מהם ממפולת השריפה, או שטיפת נהר תהיה יד כלם שוה להשלים החסרון ההוא מאשר מקרה ראוי לכל, ובזה יבטח בקיום הישוב לו ולזרעו. וכן הוא ענין הצדקה יצטרך להסכמה בין בני אדם כמאמר הכתוב [דברים ט"ו י"א] כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ונמשך לזה מאמר רבותינו אמרם [שבת קנ"א ע"ב] אקדמו רפתא לעניי כי היכי דלקדמו לבנך. אמנם המדות אשר בנפש לא יפול בהם הסכמה, והם לפי טוב תכונת בעל נפש, והרגילו עצמו בהן לעצמו לפי הערתו השכלית. ואין המדות שהוזכרו במדרש בענין באור והלכת בדרכיו, שהם הרחמים והחסד והחנינה. ובכלל מצוה זו גמילות חסדים שהוא בגופו שאין לה שיעור או כגון בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים והכנסת כלה ולוית האורחים וכן כל כיוצא בזה, וכבר בארו זה גם כן בדרכי ה' לפי שכל אלו הערה שכלית. וכאשר תתבונן בפרטי הענינים מה שבא בענינים אלו מדברי רבותינו, תתבונן במה שיש בו מן השלמות ומן התקון והיושר. ועל אלו אמר [שם] שהעושה אותן אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא. וזה מבואר ששכר גמילות חסדים יושג בעה"ז, וההערה השכלית שהיא העקר הוא הקרן שקיימת לו לעה"ב.
<h2>דף יח.</h2>
המצוה קמ"ו. צוינו על חשבון חדשים ושנים [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ג, רמב"ם הל' קידוש החודש פ"א] והוא אמרו ית' [שמות י"ב ב'] החדש הזה לכם ראש חדשים. ובא הפירוש המקובל [ר"ה כ"ב ע"א] עדות זו תהא מסורה לכם, ר"ל שזאת המצוה אינה מוטלת על כל איש ואיש, כמו שבת בראשית שכל אדם ימנה ו' ימים וישבות בשביעי, עד שיהיה כל איש שיראה הירח יקבעהו ראש חודש או שיחשוב החשבון התוריי ויקבע ר"ח, או שיעיין לאחור האביב וזולתו ממה שראוי בחינתו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא ב"ד הגדול ובארץ ישראל לבד [רמב"ם שם פ"ד ה"ט], ולזה בטלה הראיה אצלנו היום להעדר ב"ד הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר מקדש. ובזה טעו המינין אשר יקראו הקראים, וזהו העקר אשר לא השגיח בו זולתנו מכל הרבנים והם מגששין עמהם בחשך, ודע שזה החשבון אשר נחשבהו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדות לא יותר לעשותו כי אם בא"י בלבד, אך בעת הצרך ובהעדר החכמים מא"י אז יותר לב"ד הסמוך לא"י לעבר השנים ולקבוע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה ר' עקיבא כפי מה שנתבאר בתלמוד [ברכות ס"ג ע"א]. ובזה יש קושי גדול, והנודע לעולם שההתחלה היתה בא"י והם הם שיקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובהסכמתם ג"כ. וכאן עקר גדול מעקרי האמונה לא ידעוהו ולא ישערוהו במקומו כי אם השוקדים על החכמה, וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ חושבים במלאכת העבור אשר בידנו, ואומר' שזה היום ראש חודש וזה היום מועד, לא מפני חשבוננו נשימהו מועד בשום פנים, אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעו זה היום מועד או ראש חודש, ומפני אמרם הם שהיום ר"ח או מועד יהיה מועד או ר"ח, הן שיהיה מעשיהם זה בחשבון או בראיה, כמו שבא הפירוש אשר תקראו אותם [ויקרא כ"ג ב'] אין לי אלא מועדות אלו [ראש השנה כ"ה ע"א], כלומר שיאמרו הם שהן מועדות, אפי' שוגגין ואפי' מוטעים כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו היום אמנם נחשוב כדי שנדע היום שקבעו בו בני ארץ ישראל אחר שבזאת המלאכה בעצמה ימנו ויקבעו היום לא בראיה, ועל קביעתם נסמוך לא על חשבוננו, אמנם חשבוננו לגלויי מלתא והבן זה מאד. ואני אוסיף לך עוד באור אלו הנחנו על דרך משל שבני א"י יעדרו מארץ ישראל חלילה לאל מעשות זה, כי כבר אמר שלא ימחה זכר האומר בכלל ולא ישמד, ושלא יהיה שם ב"ד ולא יהיה בח"ל ב"ד שנסמך בארץ, [הנה] חשבוננו אז לא יהיה מועיל לנו כלל בשום פנים, מפני שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חדשים כי אם כפי התנאים הנז' כמו שבארנו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם [ישעיה ב' ג']. וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם בלשונות התלמוד בזה הענין יתבאר לו כל מה שאמרנוהו באור שאין ספק בו. וכבר באו הערות בכתובי התורה מורות על עקר המלאכה אשר יסמוך אדם עליה בידיעת ראשי חדשים ועבור שנים, מזה אמרו ית' [שמות י"ג י'] ושמרת את החקה הזאת למועדה אמ' [מכילתא דרשב"י שמות שם] מלמד שאין מעברין בשנה אלא בפרק הסמוך למועד. ואמ' שאין מעברין את החדש אלא ביום ת"ל [שמות י"ב ב'] מימים ימימה. ואמ' ית' לחדשי השנה אמ' ז"ל [מגילה ה' ע"א] חדשים אתה מחשב לשנה ואי אתה מחשב ימים, הורה שהתוספת בה אמנם יהיה חדש שלם. ואמ' ית' [במדבר י"א כ"א] חדש ימים אמ' ז"ל [מגילה שם] ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מונה שעות, ואמ' [דברים ט"ז א'] שמור את חדש האביב, הורה ששנותינו צריך שנשמור בהם פרקי השנה ולזה הם [שנות חמה], ע"כ. הנה התבאר מלשון הר"ם שמצוה זו איננה כי אם לב"ד הגדול לא לכל אחד ואחד, וזה מורה על שלמות המצות, כי לא נצטוינו אלא בדבר שיהיה כח לכל אחד ואחד לקיים אם באמונות בדרך קבלה, כגון מציאת האלקות ואמונת היחוד בדרך קבלה, אבל מצוה זו אין לה מבוא בקבלה, אלא הצטרך על כל פנים בידיעת חכמת הלמודית לפיכך לא נמסר אלא לב"ד הגדול שהיו בקיאין בכל החכמות. ובאה הקבלה האמתית שזאת היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל בכללם ר"ל כי המצוה כבר נצטותה לאברהם אבינו. ומבואר הוא שזאת המצוה היתה צריכה להם תחלה מפני קביעות המועדות. וידיעת חכמה זו יש בה צרך ג"כ לאמת בה מציאות ה', כי מסדר התנועות יודעו המניעים עד שנבא למניע ראשון שהוא סבת הכל, וזהו המבוקש בתורה. ומה שצריך לידיעת המצוה זו, הוא הקודם בלמוד החכמות ר"ל חכמה הלימודית. ויש בה קצת הערה אל האדם בלמוד החכמות כסדר, ועל זה הרמז נאמר כי אחת ממעלות תורתנו שאתה תמצא בתורה ג' התחלות, וכל אחת לחכמה אחת. התחלת התורה בבראשית, תעיר על חכמת הטבע, כי מי שישכיל בסדר הבריאה יבין בסדר ההויות הנמשכות כפי הטבע, ויתעורר להבין ולהשכיל בחכמת הטבע הכוללת ידיעת טבע המורכבי. וההתחלה השנית תחלת המצות שנצטוו ישראל או ב"ד הגדול, והיא זו המצוה שיתעורר בה האדם לידיעת חכמת הלמודית. ההתחלה השלישית היא פתח דבר ה', כשנתן לנו התורה פתח באנכי ה', אשר יש בו הערה לחקירת חכמת האלקות ר"ל להשגת מציאות ה' אשר הוא התכלית. הנה כבר בארנו כי החכמה הלמודית צריכה לקביעות המועדות, ובעשיית המועדות תועלת כי כאשר נעשה המועדות כתקנן נתעורר שהשגחת ה' בנו ונאמין במופתים שעשה לאבותנו, שזו אחת מפנות תורתנו והעמוד שבו משענת התורה והמצות. ובאה מצוה זו בחדש ניסן שהוא עקר המועדות, וגם יש בו קצת התחלה בחכמת התכונה, כי בחדש ניסן מזל טלה שבו מתחילים אנשי המזלות לחשב, אעפ"י שהגלגל אין בו התחלה בחרו בו מאשר היום והלילה בו בשווי [ערובין נ"ו ע"א, תנחומא משפטים ט"ו]. ובו תוספת האורה המורה על החכמה כאמרם [קהלת ב' י"ג] כיתרון האור מן החשך, והוא הזמן היותר מזוני לצמחים ולבעלי חיים, וסבב ה' יציאתנו מארץ מצרים לאהבתו אותנו להיות הזמן ההוא טוב להולכי דרכים, והתקופה ההיא טובה משאר התקופות. וכן דרשו רבותינו [מכילתא בא פט"ז, מכדרשב"י י"ג ד', ספרי דברים פיס' קכ"ח, תנחומא בא סי' י"א] מוציא אסורים בכושרות [תהלים ס"ח ז'] בחדש הכשר לצאת. ובית דין מעברין השנה כדי שיבאו המועדות בזמנן, ויהיה פסח החדש האביב ובזמן שיצאנו ממצרים, לכן לא היו מעברין אלא על התקופה [סנהדרין י"א ע"ב], אם תהיה בי"ו בניסן או מהזמן ההוא והלאה אם לא הגיע זמן האביב לכונה שאמרנו. ואעפ"י שכשהפסח בזמנו יש בו הערה ליציאת מצרים, עקר ההערה היא בשחיטת הפסחים ושיהיו כל ישראל, לפיכך כשלא יוכלו ישראל לבא בסבת הדרכים שאינן מתוקנין מעברין עד שיפסקו הגשמים ויתוקנו הדרכים [שם י"א ע"א, כה"ע, רמב"ם קידוש החודש פ"ד ה"ה וה"ו], וכן כאשר נשתבשו הדרכים בנהרות מעברין עד שיפסקו הגשמים ויתוקנו הדרכים ויתוקנו הגשרים כדי שלא יבואו לידי סכנה. וכן מעברין כאשר נעקרו גליות ישראל ממקו[מ]ם ועדיין לא הגיעו לירושלם. וכן מפני תנורי פסחים שנהרסו ולא יוכלו לעשות הפסח. ואעפ"י שעקר מצוה זו אינה מסורה אלא לב"ד ולכונה שכתבנו, מצוה מדברי סופרים על כל אחד ואחד לחשב בתקופות ומזלות למען יתעורר בידיעת החכמות אשר תכליתן מציאות ה' ית', וזה מאמר רבותינו [שבת ע"ה ע"א] מנין שמצוה על כל אדם לחשב בתקופות ומזלות שנ' [דברים ד' ו'] ושמרתם ועשיתם כי חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות.
<h2>דף כד:</h2>
האזהרה הד' לר"מ [סהמ"צ ל"ת ד', עכו"ם פ"ג] הוזהרנו מלעשות צורות מיני בעלי חיים מן המתכות והאבנים והעצים וכיוצא בהם, ואף על פי שלא נעשה לעבדם. וזה הרחקה מלעשות הצורות כל עקר, כדי שלא יחשוב בהן מה שחשבוהו ההמון מעובדי עבודה זרה, שהן חושבין שיהיו לצורות פעולות. והוא אמרו ית' [שמות כ' כ"ג] לא תעשו אתי אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם [וחסר כאן, ולשון המכילתא [יתרו ספי"א] בענין הלאו הזה על דרך פירוש אלהי זהב וכו' לא תעשו]. שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושים במדינות, ת"ל לא תעשו לכם. והעובר על זאת האזהרה חייב מלקות. ע"כ. ורבותינו בארו [ר"ה כ"ד ע"ב, ע"ז מ"ג ע"ב] לא תעשון אתי שאסור לצור צורת האדם קרי בזה לא תעשון אותי, אמר אותי, מאשר תארו הנבראים ה' ית' בשם "אדם" מפני שהיא הבריאה היותר שלמה בנבראים התחתונים, כמו שנראה במראה יחזקאל [יחזקאל א' כ"ו] במראה אדם אשר ראה מלמעלה, כי לפי דעת קצת מן המפרשים [כן ברש"י ורד"ק] אמר זה על מה שהשיג מה' ית' היושב על הכסא והשכלים הנפרדים. אמנם הר"ם ביאר הכל על השכלים הנפרדים [מו"נ ח"ג פ"ה ופ"ו. ועי' ח"א פמ"ו]. אבל רבותינו יעזרו לפירוש הראשון. ולבאור הר"ם אמר לא תעשון אותי לפי שהאדם נברא בצלם אלקים. וכן בארו [ר"ה וע"ז שם] לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון דמות חמה ולבנה, צורת כוכבים ומזלות. והנראה אצלי באסור צורות אלו אפילו לנוי, מפני שאלה הם בעלי שכל וכל בעל שכל אפשר שייוחס לו אלקות, וזה היה אחד מעניני עבודה זרה שהיו מציירין צורות הגלגלים ועובדין להם מצד שנראה מהשפעתם בתחתונים, לפיכך נאסר אפילו לנוי לכונה שכתב הר"ם. וכן צורת האדם מפני אמונת קצת המגשימים גם כי הוא בעל שכל. אמנם צורות הבהמות ושאר נפש חיה וצורת האלנות והדשאים מותר לצור אותם, לפי שאין מקום לטעות באלו כמו שטועין באותן שהן בעלי שכל. וכן דרשו רבותינו [מנחות כ"ח ע"א, ראש השנה שם] בפסוק לא תעשון אתי שלא יעשה אדם בית תבנית היכל. וכבר בארנו הכונה בזה במצות [עשה י"ט] ועשו לי מקדש. וצורת האדם אינה אסורה לפי פסק הר"ם אלא כשהיא בולטת [רמב"ם הל' ע"ז פ"ג הי"א]. והכונה בזה שאין צורת האדם מחוקה אלא כשהיא מוחשת כפי הנראה מתאר האדם שיהו האברים בולטים. אמנם צורת המשרתים אסורה אפילו על הלוח, לפי שציור המשרתים יקבלהו האדם באי זה ציור שיזדמן ואפילו על הלוח, מפני שלא יושג תאר עצמן. וכן פירשו רבותינו [מכילתא יתרו פ"י, כה"ע] בענין לא תעשון אתי וגו' שלא לעשות כרובים של כסף אלא של זהב, ואם שנה ועשה של כסף הרי הן לפניו כאלוהות, ואלקי זהב שלא יעשה ארבעה כרובים על גבי הכפרת. אבל עושים שנים על גבי הכפרת ושנים בבית קדשי הקדשים כדרך שעשה שלמה על פי הדבר. לא תעשו לכם שלא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים ת"ל לא תעשו לכם. ואשר יראה לי באזהרת עשיית הכרובים של כסף, כי צורת הכרובים נעשו להוראת הדבר היותר נכבד שבנכבדים, והזהב הוא היותר נכבד שבחמרים לפיכך אסרו שלא לשנות, למען יתעורר האדם על הוראתם. ולפי זה הדרך אצלי גם כן נאסרו ארבעה. וכבר בארנו הוראת ענין הכרובים במצות [עשה י"ט] ועשו לי מקדש. ומה שנאסר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כי לא הותר דבר זה אלא במקדש, לפי שענין המקדש שיש בו הוראה על שלמות העולם בכללו כמו שבארנו שם. גם אם יעשו בכל מקום יבאו לטעות בהן בענין האלוקות, והרבה דברים הותרו במקדש שנאסרו במקום אחר, כגון הקרבנות, ששם מושב הכהנים ששפתיהם ישמרו דעת אלקים. ועשיית הכרובים אינו סותר אזהרת לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ולא שאר אזהרות שבאו בענין זה בתורה כי לא נאסר אלא ליחידים כמו שבארנו. ורבותינו סמכו בבאור לא תעשון אתי אלקי כסף אסור מנוי הדיינים שאינם הגונים. והוא אמרם [סנהדרין ז' ע"ב] לא תעשו אלוק הבא בשביל כסף ואלוק הבא בשביל זהב. וזה היה משלמות תורתנו שימצא רמז בתורה מן הלשון ומן הענין על הרבה דברים שראוי להעיר עליהם. וכן היה ענין מנוי הדיינים שאינן הגונים, דומה בצד מה לעושה צורות לעובדן, שעושה צורות מצד התועלת הדמיוני שיחשבו שימצא בהן. וכן בצד מה [ש]עושקין המשפט לבעל המשפט ר"ל לה'. כי המשפט לאלקים הוא. והדמיון זה במנוי דיין שאינו הגון בשביל כסף או בשביל זהב.
לא תעשה לך פסל וכל תמונה [שמות כ' ד']. זאת האזהרה היא שהוזהרנו מלעשות צלמים שיעבדו, או לצוות לעשותם ואעפ"י שלא עבדם עובר וחייב מלקות על העשיה [רמב"ם פ"ג מהל' ע"ז ה"ט, ועי' השגות הראב"ד שם] וענין אזהרה זו, לתכלית ההרחקה והאזהרה שלא לייחס אלקות זולתי לשם ית'. ואמר ב"שמים ממעל" על צורות עליונות ועל הארץ מתחת על צורות תחתונות, כי יש מעע"ז שעובדים אחד מן הנבראים התחתונים, וכן יש עובדים קצת צורות מהבריאות הנמצאות במים. ויש מי שבאר אזהרה זו על צורות עליונות הנעבדות, ואמר ואשר בארץ מתחת על הורדת הרוחניים כדרך האצטגנינים שעושין בהמות או צורות או דגים וכיוצא בזה בעונות ידועות, וזה אחד מדרכי ע"ז. והא"ע [פס' ג'] באר בזה הלשון לא תעשה לך פסל וכו' עץ או אבן, ולא תעשה בשום אומנות תמונה שהיא בשמים, ואמר ממעל שהם למעלה על הארץ [מכל צד] ואין תמונה בשמים רק שמונה וארבעים צורות, וחכמי הצורות עושים דברים אשר לא כן ומעשיהם קרובים לע"ז. ואשר בארץ מתחת, שהוא מתחת השמים והתמונות רבות כאשר הם מפורשות בפ' ואתחנן [דברים ד' ט"ז—י"ח] ג"כ במים. ואמר ג"כ הכתוב "מתחת לארץ" כי הים והארץ כמו כדור אחד, ע"כ.
<h2>דף כה.</h2>
האזהרה שי"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ב, ממרים פ"א ה"ב] הוזהרנו מלחלוק על המקבלים המעתיקים הדת ע"ה ומלצאת ממה שיצוו בה במעשה התורה, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ז י"א] לא תסור מן הדבר וגומ'. ולשון סיפרי [דברים פיסקא קנ"ד]. לא תסור זו מצות לא תעשה. והעובר על לאו זה הוא זקן ממרא וחייב חנק, ובתנאים המקובלים המבוארים בסוף סנהדרין [פ"ו ע"ב] ע"כ. וענין זקן ממרא הוא חכם גדול מישראל יודע דיני התורה ודן ומורה כאחד מחכמי ישראל, ונפל מחלקת בינו ובין בית דין הגדול ולא חזר לדבריהם והורה שלא כהוראתם [רמב"ם פ"ג ה"ד]. ובא הפירוש המקובל שאינו חייב עד שיהיה חכם שהגיע להוראה וסמוך בסנהדרין ויחלוק עם בית דין הגדול במקומו. ואינו חייב עד שיחלוק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או שתביא הוראתו לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [סנהדרין פ"ז ע"א] כגון שחלק בדיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני ממונות, שלדברי האומר שזה חייב לזה, או שאלו ראויין לדין, כל שנטל ממנו כדין נטל ועל פי בית דין נטל, ואם קדש בו אשה מקודשת. ולדברי החולק שאומר שפטור היה או שאומר שאין אלו ראויין לדין שכל שנטל גזל הוא בידו, ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. נמצא זה מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת [רמב"ם שם פ"ד ה"ב ע"פ סנהדרין פ"ז ע"ב]. וכן כשיחלוק בגזרה מן הגזרות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וכן אם הורה להוסיף טוטפת חמשית בתפילין חייב מיתה. [סנהדרין פ"ח ע"ב, ועי' רמב"ם פ"ד ה"ג]. והכונה באלו הדינין מבוארת כי לא יגיע הזק אלא מחכם שהגיע להוראה שסומכין על הוראתו ואז תהיה תורה כשתי תורות. והתנאי שבא שיחלוק עמהם עם בית דין הגדול אשר נצטוינו אנחנו לעשות על פי התורה אשר יורו, והם הם מיסדי התורה ומעמידיה על מתכונתה, וכשיחלוק עמהם נמצא מקעקע יסודי התורה וסותר אותם. והתנאי שבא שיחלוק עמהם במקומם, כי כשהם במקומם אז מושבם מושב אלוקים, וכל דבריהם דברי אלקים חיים, ונמצא זה כשחולק עם השכינה. אמנם מה שהתנאי בזה שאינו חייב מיתה אלא כשהורה בדבר שזדונו כרת, הכונה בזה מבוארת כשאר עשה כן יעשה לו, ר"ל כי אז אפשר שיסבב מיתה לאחרים. והתנאי שבא בזה שאינו חייב מיתה עד שיורה לעשות ועשה כהוראתו, זה מבואר כי אז נשלם ההזק, אמנם כל זמן שלא הורה אעפ"י ששנה לאחרים פטור, כי אחר שלא הורה לעשות לא נשלם הזק הוראתו. ומה שבאה הקבלה האמיתית שאם הורה להוסיף טוטפת חמשית שהוא חייב מיתה, כל זה למעלת המצוה, לפי שבמספר הבתים יש הערה גדולה לנפש, וכל המונע הערה נפשית כאלו ממיתה, לפיכך חייב מיתה. עם מה שיביא זה לסתור הקבלה שרוב עקרי מצוה נשענים עליה.
<h2>דף כה:</h2>
המצוה קס"ו. [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ד, רמב"ם הל' ממרים פ"א]. לשון הר"ם צוינו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוונו בו מאסור והתר, ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו, או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההקשים שהתורה נדרשת בהן, או הדבר שיסכימו עליו יסודי התורה, או לפי ענין מן הענין שיהא דעתם שהוא ישר, ושבו חזוק התורה, הכל אנו חייבים לשמוע ולעשות על פיהם לא נעבור ממנו. והוא אמרו ית' [דברים י"ז י"א] על פי התורה אשר יורוך. ולשון ספרי [שופטים פיס' קנ"ד] על פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה זו מצות עשה, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת, ותועלתה כי משפטי התורה והמצות יצטרכו אל באור ארוך, ואם כל אדם יכול לברר המשפט כרצונו. ורבו המחלוקות, ותורתנו הקדושה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולהכריע המחלוקות היו סנהדרי קטנה מעשרים ושלשה בכל מקום שיש ממאה ועשרים ולמעלה [סנהדרין משנה ב' ע"ב וגמרא י"ז ע"ב, רמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"ג] והצריך לדין או להוראה בא לבית דין שבעירו ועושה על פיו. ואם לא נתברר להם הדבר עולים לירושלם. ובירושלם היו שני בתי דינין מסנהדרין קטנה. אחד יושב על פתח העזרה. ואחד יושב על פתח הר הבית ובאין אל אותו שבהר הבית תחלה. ואם לא נתברר להם באין לב"ד של פתח העזרה, ואם לא נתברר להם אז באין לב"ד הגדול, שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, ואם נסתפק להם דבר, נושאין ונותנין והולכין אחר הרוב [סנהדרין פ"ח ע"ב, רמב"ם ממרים פ"א ה"ד כה"ע]. וכשיצטרכו לגזור גזרות או תקנות גוזרים לפי מה שצריך [רמב"ם שם ה"ג] ואין יכולים לגזור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה [ע"ז ל"ז ע"א, רמב"ם ממרים פ"ב ה"ה] וב"ד שגזר אין ב"ד אחר יכול לבטלה אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין [עדויות פ"א מ"ה רמב"ם שם ה"ב]. ודברים אלו בתקנות, אבל ב"ד שגזרו או אסרו לעשות סייגים לתורה אין ב"ד אחר יכול לבטלן אפילו גדול ממנו אם לא לצורך שעה. [רמב"ם שם ה"ב וה"ג] ומשבטל ב"ד הגדול, אמרו רבותינו [ע"ז ז' ע"א רמב"ם שם פ"א ה"ה] ששתי בתי דינין או שני חכמים שנחלקו, אחד מטמא ואחד מטהר ואחד אוסר ואחד מתיר אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המקיל. ובעניני הגדרים והתקנות גוזרין אנשי העיר כפי מה שיראה להם ובמקום תלמיד חכם צריך שיעשה על פיו. וכל זה להשלים סדר בני אדם קצתם בקצתם.
<h2>דף כו.</h2>
האזהרה רצ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ב, הל' רוצח פ"א ה"ה] הוזהרנו מלהרוג החוטא כשנראהו שעשה החטא שיתחייב עליו המיתה קודם הביאו לבית דין, אבל נביאהו לבית דין על כל פנים ונעיד עליו לפניהם ונהיה אנחנו עדים לבית דין, והם ישפטו עליו במה שיהיה חייב. והאזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו [במדבר ל"ה י"ב] ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ולשון מכילתא [סיפרי זוטא במדבר ל"ה י"ב] יכול יהרגוהו משהרג או משנאף ת"ל עד עמדו לפני העדה. ואפילו היה בית דין הגדול הם שראוהו הורג והיו כלם עדים, תבא העדות אצל בית דין אחר והאחר יהרגוהו. ובמכילתא [סיפרי זוטא שם] הרי עדה שראו באחד שהרג את הנפש יכול יהרגוהו עד שיעמדו אצל בית דין, ת"ל עד עמדו, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי אם יהיה זה מסור לכל אדם לפעמים ימיתו באומד דעת בלתי ידיעה אמתית. עם מה שאפשר שיקרה מזה מהתחבולה שימיתו שנים איש בשנאה ויעידו עליו שכבר עבר עברה. ובתכלית האזהרות מזה כללו בזאת האזהרה אפילו הסנהדרין עצמן. גם כי דיני נפשות צריך ישוב גדול ושיעשה במושב אלקים אחר החקירה והברור האמתי.
<h2>דף כו:</h2>
המצוה קנ"ט. שנצטוינו לתקוע בשופר בר"ה [סהמ"צ עשין ק"ע, רמב"ם הלכות שופר פ"א ה"א] שנאמר [במדבר כ"ט א'] יום תרועה יהיה לכם. וענין התקיעה הוא לירא ולהפחיד האויב העומד על ימין האדם לשנותו, כדרך שעושים במלחמה לירא האויבים. גם בו חוזק לב והערה גדולה לעמוד כנגד האויבים ולהתגבר עליהם, ולזה באה גם כן תקיעה זו להכניע אל זר שבלבו של אדם ולעורר האדם שימשול עליו וידרוך על במותי גאותו כמו שבארנו במצות התקיעה בחצוצרות על הקרבנות [מצוה נ"ז] וכדי שיהיה לו פנאי לשום כל זה בלבו באה השביתה ממלאכה ביום זה. והר"ם כתב טעם שביתת יום זה בפ' ל"ב משלישי [צ"ל פמ"ג בח"ג במו"נ] ז"ל ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משנתם, וכאלו הוא הצעה ופתח ליום הצום, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ר"ה ליום הכפורים [ר"ה י"ח ע"א, רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד] ע"כ. ולענין תרועה להערה אמר דוד [תהלים פ"ט ט"ז] אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. ונאמר בהגדה אשרי העם יודעי תרועה, וכי כל עם אינם יודעים לתקוע בכמה קרנות ובכמה סלפידין, אלא יודעי תרועה זה שם המפורש. מבואר מזה שהתרועה היא ההערה לידיעת ה' המפורש, מאשר באה לעמוד נגד הדברים המונעים השגת ה' יתעלה. וירצה לומר יודעי תרועה כונת התרועה. ויורה על זה סוף פסוק ה' באור פניך יהלכון, כלומר שבסבת התרועה יהלכון באור ה', וידוע מה הוא נקרא באור ה', ואפשר לבאר לזאת הכונה ששם "תרועה" יאמר על השיר והשבח, כאמרו [איוב ל"ח ז'] ויריעו כל בני אלקים. ואמנם אמרו [תהלים כ"ז ו'] ואזבחה באהלו זבחי תרועה, לפי מה שיש בקרבנות מן ההערה עם התקיעה בהם בחצצרות. ואפשר לבאר שהזביחה היא משל להכנעת וזביחת החמר, כטעם [תהלים נ"א י"ט] זבחי אלקים רוח נשברה, שזה יהיה בהערת התרועה. וזה כדרך מה שאמרו רבותינו [יומא ס"ט ע"א] באנשי כנסת הגדולה דקטלוה ליצרא דעבודה זרה. אמנם ענין התקיעה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, [ר"ה ל"ד ע"א, רמב"ם פ"ב ה"א] כי כן דרך התוקעים שיעשה תקיעה ארוכה בראשונה לעורר, ובהיותם בעוצם המלחמה יריעו תרועה במרוצה וחוזק, ובהעלותם יתקעו ולא יריעו. ובאה מצות תקיעה שלש של שלש [שם ל"ג ע"ב] שלש לתכלית החוזק וההערה, גם במספר השלשה רמז למה שצריך שיתעורר בו שכל האדם. ובאה המצוה עקר בשופר כפוף של איל, וכבר בארו חכמים [שם כ"ו ע"ב] טעם בכפיפות כדי שיכפפו לבם לאביהם שבשמים, ובשל איל [שם ט"ז ע"א] כדי שיזכור להם עקדתו של יצחק. וזה מבואר הכונה בזכירת אילו של יצחק. ומה שתקנו לומר מלכיות זכרונות ושופרות על סדר התקיעות. [שם ל"ד ע"ב] כבר בארו בו הטעם [ט"ז ע"א וע"ב] מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר. וענין קבלת המלכות הוא הקודם, ואחר הקבלה ההערה השכלית שהיא המביאה הזכרון לפני ה'. ובמה בשופר, רצה לומר כי יגיע האדם אל זה השלמות עם הכנעת החומר בהערה חזקה ובמלחמה עצומה לעמוד כנגד האויב. ובספרי [במדבר פיס' ע"ז] ותקעתם בחצוצרות הרי שופר, והיה לכם לזכרון הרי זכרון, לפני אלקיכם זה מלכות אם כן מה ראו לומר תחלה מלכיות ואחר כך זכרונות ושופרות אלא המליכוהו תחלה ואח"כ בקשו מלפניו כדי שיזכור לכם, ובמה בשופר של חרות, שנאמר [ישעיה כ"ז י"ג] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקע, ת"ל [זכריה ט' י"ד] וה' אלוקים בשופר יתקע ה' צבאות יגן עליהם, אבל איני יודע מאין היא תקיעה שנאמר [ישעיה ס"ו ו'] קול שאון מעיר, זה מבואר הכונה במה שכתבנו. אמנם שה' תוקע כבר ידעת שכל הערה ושלמות שכלי בא מאת ה' ית', ותקנו לומר עשרה פסוקים של מלכיות ושל זכרונות ושופרות, רבותינו כתבו בו [ל"ב ע"א] טעם כנגד עשרה הלולים שאמר דוד, או כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, או כנגד עשרת הדברות, ואמרו [שם] אם אמר שלש מכלם יצא. מספר השלש גם כן ידוע. וכבר בארנו זה פעמים רבות. אמנם לפי פסק ההלכה ובאור הר"ם [רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"ח] אם אמר ובתורתך כתוב לאמר ואמר פסוק אחד של תורה יצא והוא שמע ישראל, זה מבואר הכונה שהוא עיקר הכל. ובמעט עיון יתבארו לך כל הדברים שנאמרו בזה עם באור מטבע הברכות. ומה שצריך שנבאר, אמרם [ט"ז ע"א], מפני מה תוקעים כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהן עומדים כדי לערבב את השטן. וזה שכבר ידעת [ב"ב ט"ו ע"א] שהשטן הוא היצר הרע. ונפל מחלקת בין קצת מן הפוסקים אי זו מן התקיעות למצוה, רצה לומר, למצות היום ואיזו לערבב השטן. ולפי הנראה התקיעה הראשונה היא למצוה והאחרונה לערבב. ואם כן היה מן הראוי שאותה של מצוה תהיה על סדר הברכות. וכן דעת קצת מן הפוסקים שלא נתקנה בימי רבותינו תקיעה מיושב כלל כמו שנבאר בבתים. ויש מי שאומר שהראשונה היא לערבב, מפני שרואה שמקדימים ותוקעים מתערבב. ומי שיבין עקרי הדברים יבין ששניהם כונה אחת והכל למצוה, שההערה שהיא ערבוב השטן היא התחלת המצוה, והשניה היא להערה לענין הערבוב לאיזה ענין הוא, ולכן היא ראויה להיות על סדר הברכות. והשואל לא שאל על אותם של סדר הברכות שכבר אמר ואמרו לפני בר"ה וכו' ואמנם שאל על אותם שמיושב. ובאה התשובה שבאו לערבב השטן כפי המכוון במצוה זו. והפסוק שהוקשה להם איך אפשר שהתקיעה הראשונה באה לערבב, הוקשה להם, מפני שלא הרגישו שזה יהיה כונת המצוה. ונמצא במדרש ששלש תקיעות עתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבא. לערבב השטן ולקבץ נדחים, ולהחיות מתים, וזה מבואר הכונה. ובמדרש תלים [שוח"ט מז' מ"ז ב'] ר' יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש, כיון שעלה הקב"ה לדין ויושב על כסא לדין, כיון שתוקעין בשופר הוא עולה והופך מדת הדין למדת רחמים. וזה מבואר הכונה.
המצוה קל"א. [סהמ"צ לר"מ עשין קל"ז רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י] לשון הר"מ צוינו לתקוע שופר בעשירי מתשרי מזאת השנה ולקרא דרור בכל הארץ לעבדים, וכן להוציא כל עבד לחרות בעשירי בתשרי, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ה ט'] והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ואומר [שם שם י'] וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. וכבר נתבאר [כ"ו ע"ב] שהיובל שוה לר"ה לתקיעות שופר ולברכות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו כלומר תקיעת שופר בר"ה במס' ר"ה [ל"ג ע"ב והלאה], וידוע בזאת התקיעה ביובל אמנם הוא לפרסם הדבר, ושהוא מין מן ההכרזה. והוא אמרו וקראתם דרור בארץ, ואין ענינה כענין תקיעת שופר ראש השנה כי אותה [תקיעה] היא זכרון לפני ה' [ויקרא כ"ג כ"ד] וזאת להוציא העבדים [שבת קל"א ע"ב] כאשר בארנו.
<h2>דף כז.</h2>
דבור רביעי, זכור את יום השבת וגו' כי ששת ימים וגו', על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו [שמות כ' ח'—י"א], ובדברות שניות נאמר [דברים ה' י"ג—ט"ו] שמור את יום השבת וגו' כאשר צוך וגו', למען ינוח וגו' וזכרת כי עבד וגו' ויציאך ה' אלקיך וגו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. ענין הזכירה בארה הקבלה [תו"כ בחוקותי פ"א ה"ג. רמב"ם פכ"ט מהל' שבת ה"א ועי' מ"מ שם] שהיא מצות עשה לקדש השבת בדברים כמו שנתבאר במקומו [מצות עשה קמ"ח], ובארה הקבלה האמתית [מכילתא יתרו פ"ז, ר"ה כ"ז ע"א, תנחומא יתרו י"א] שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, ונקבל מאמר רבותינו, ונאמין זה כמו שנאמין המופתים כי קול הדבור שנאמין אנחנו שהיה במעמד הר סיני היה בדרך מופת קול נברא בלתי כלי דבור, כמו שהעיד הכתוב [דברים ד' י"ב] קול דברים אתם שומעים ותמונה אינ(י)כם רואים זולתי קול. ובא בלשון "זכירה" לזכירת דברים כמו שבאה הקבלה האמתית כי הדבור מעורר השכל להתבונן בענינו. ובא בלשון שמירה לחייב הנשים שהנשים אינן חייבות במצות עשה שהזמן גרמא וחייבות בכל מצות לא תעשה. ומלת השמירה ענינו אזהרה כלומר השמר שלא תעבור על זה. ואעפ"י שהענין מצות עשה בא בלשון שמירה לחייב הנשים, מאשר השבת רצה לומר אמונת החדוש, שהוא יסוד אמונתנו שוה לאנשים ולנשים. והמבואר אצלי גם כן כי הזכירה נאמרת לפי דברי הפילוסופים על מה שכבר שכח, ויונח ג"כ בלשון על הזכירה בפה להערת הענין. ובדרך זה בארו רבותינו זכור את אשר עשה לך עמלק זכור בפה ואל תשכח בלב. ויהיה עולה לשתי כונות להיות ענין השבת שמור בלב ולחייב הנשים כדרך שבארנו. וכן נראה דעת רבותינו בספרא פרשת אם בחקתי [תו"כ בחוקותי פ"א ה"ג] זכור את יום השבת יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכבד גדלו הפילוסופים הזכרונות שמירה מופסקת, הכונה בו כי זכירת הדברים היא שמירה מופסקת והשמירה זכרונות מרובם ובדרך זה יתבאר מאמר רבותינו כמו שבארנו. ומפני שמצוה זו רצה לומר, מצות שבת היא יסוד התורה לפי שבאה לאמת אמונת החדוש שהוא יסוד הכל, נצטוינו בה בלשון זכירה ושמירה לכונה שאמרנו. ולרוב מעלת היום ושהכונה להגדילו לטעם שאמרנו נאסרה בו כל מלאכה ובא ענש גדול בעשיית המלאכה. ובא זה הדבור בעשרת הדברים אחר הדבורים הקודמים שבאו לאמת מציאות האלקות, לפי שזכירת השבת, רצה לומר אמונת החדוש, הוא יסוד מה לאמתת מציאות האלקות כמו שבארנו בעמוד החדוש. וגם הוא יסוד כל התורה להאמין שהתורה מן השמים, ולהאמין בהשגחה וגמול וענש, כי מי שיאמין בחדוש יאמין כל זה. ולזאת הכונה אמרו כל המקיים את השבת כאלו קיים כל התורה כלה וכל המבטל את השבת כאלו בטל כל התורה כלה. הנה לפי מה שבארנו נראה כונת רבותינו שלהעמיד על כונה אחת וענין אחד דברות ראשונות עם האחרונות אמרו שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ושאלני אחד מן החברים מפני מה דקדקו בשנוי שיש בין מלת זכור ובין מלת שמור, ולא דברו בשאר שנויים שיש בעשרת הדברות, ואמרתי לו כי זכור ושמור יראו בשני הפכים שהשמירה תחייב הנשים ולשון הזכירה פוטר הנשים, והוצרך לומר בדבור אחד נאמרו לכונה שבארנו, אמנם שאר הענינים באור לכונה אחת. ואין ספק שהדברות האחרונות שמעו ישראל מפי משה יורה אמרו [דברים ה' י"ט] כאשר צוך ה' אלקיך ואמרו [שם שם י"ד] את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, והמספר הדברים לפעמים ירחיב בענין הדברים מה שהבין הוא מלשון המדבר לא יבינוהו אחרים בלתי הרחבה ולפי זה הדרך יתבאר השנוי שיש בלשון בין שתי הדברות. וכל מצות תורתנו נתבאר בהם התועלת לגוף ולנפש, רצה לומר כי המצות אשר יראה עקרם לשמירת הגוף במעט עיון יתבאר בהן התועלת הנפשי, וכן המצות אשר יראה עקרן לנפש, במעט עיון יתבאר ג"כ תועלת גופני, ולפי זה הדרך באה מצות ענין "השבת" כי גם אם עקר ענין השבת לתועלת נפשי לאמונת החדוש, יש בענין המצוה תועלת גופני, כאשר ישבות יום אחד מן השבוע וינוחו עבדיו ובהמתיו. ולפיכך נאמר בדברות אחרונות [דברים שם] למען ינוח עבדך וגו' ובדברות ראשונות הזכיר מה שהוא עקר מצות השבת, והוא אמרו [שמות כ' י"א] כי ששת ימים עשה ה' את וגו', וזה נכלל בדברות אחרונות באמרו שבת לה' אלקיך. גם כן ענין שבת לה' אלקיך, שבא לבאר שהשביתה היא לתועלת נפשי להאמנת החדוש. ולהתבונן בחכמות נרמז זה ג"כ בדברות ראשונות באמרו על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. אמרו רבותינו [מכילתא יתרו פ"ז, בר"ר פי"א ב', פסיק"ר פכ"ג] ברכו באור פנים, ואור פנים היא ההשגה השכלית, והיא ברכת ה' השלימה. ואמרו [דברים שם ט"ו] וזכרת כי עבד היית, שב אל מנוחת העבד או אל ענין השבת, וזהו אמרו על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, הכונה בו למען תדע כי ה' הוציאך ביד חזקה, ותאמין השגחת ה' (צוך ה') אלקיך לעשות את יום השבת. על כן צוך לעשות כן ביום השבת, והטעם למנוחת העבד. וי"א כי העבד לא ינוח הנה ה' הוציאך מעבדות וצוך למען תזכור כי היית עבד, ע"כ [אבע"ז דברים שם י"ד]. בכלל מצוה זו כל המצות שבאו בענין המועדות, לאמת אמונת ההשגחה אשר תתחזק ותתאמת עם אמונת החדוש כמו שבארנו.
<h2>דף כח:</h2>
האזהרה שי"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ג, ממרים פ"ב ה"ט] הוזהרנו מלהוסיף בתורה לא בכתוב ולא במקובל. והוא אמרו יתעלה [דברים י"ג א'] לא תוסיף עליו, ובבאור אמרו במקומות [ר"ה כ"ח ע"ב וש"נ, זבחים פ' ע"א ועוד]. עובר על בל תוסיף עברת על בל תוסיף.
האזהרה שי"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ד, ממרים פ"ב ה"ט] הוזהרנו מלגרוע מן התורה לא מן הכתוב ולא מן המקובל. והוא אמרו [דברים י"ג א'] ולא תגרע ממנו. ובמקומות אמרו [צריך לתקן ובכמה מקומות אמרו נמצא עובר כו'. עיין סנהדרין כ"ח ע"ב ועוד] גם כן עובר על בל תגרע, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת לשלמות התורה, וידוע הוא שהדבר השלם לא יקבל התוספת והחסרון וזהו גדר השלם הגמור. ומה שבאה הקבלה האמתית שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין [יבמות צ' ע"ב, סנהדרין מ"ו ע"א], וכן הנביא מבטל מצוה מאמרו אליו תשמעון [יבמות שם, רמב"ם יסודי התורה פ"ט ה"ג, דברים י"ח ט"ו] כמו שבארנו במקום המצוה [מצות עשה ק"ט קס"ו] וכן בית דין הגדול. דע כי אין תוספת לכל דברי התורה ולא חסרון רק הכונה בו להעמיד התורה על שלמותה, ולפי זה הדרך באו הגדרים. וכל זה בכלל במצות אליו תשמעון ובאזהרת לא תסור מן הדבר אשר וגו', אם כן איננו תוספת ולא גרעון על מצות התורה [רמב"ם ממרים פ"ב ה"ט]. וגם הדבר ההוא שנצטוינו לשמוע מהנביא ולעשות על פי התורה אשר יורו ב"ד הגדול ושלא לסור מדבריהם איננו לחסר ולא לגרוע על מצות התורה, ר"ל שיחסרו מצוה אחת לעולם או יוסיפוה. רק מה שיצטרך לפי שעה. כי מה שאמר מכין ועונשין שלא כדין הוא לפי הצריך לפי המקומות והזמן לא שיקבעו כן הלכה לדורות. וכן מבטלין מצות עשה או מצות לא תעשה להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל לפי מה שהשעה צריכה, לא שיהיה הדבר קבוע כתב הר"ם בהלכות ממרים פ"ב [ה"ד] כשם שהרופא חותך ידו ורגלו של זה כדי שיחיה כלו כך ב"ד מורין בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כלם, כדרך שאמרו חכמים הראשונים [יומא פ"ג ע"ב] חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ע"כ. וצריך שנבאר עתה מאמר רבותינו [מגילה י"ד ע"א]. מ"ח נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממגלת אסתר, ומאי דרוש מעבדות לחרות אמרו שירה ממות לחיים לא כ"ש. וזה שלא תחשוב שיהא מגלת אסתר תוספת על דברי תורה, כי כבר אמרנו שלא יוכלו להוסיף ולגרוע אלא לפי שעה, אמנם הכונה בו שלא גזרו דבר ולא תקנו דבר שיכתב שנראה כתוספת על דברי תורה רק מגלת אסתר, ובארו שאין זה תוספת אלא באור אחד מד"ת, והוא אמרם מאי דרוש. כי כאשר ראו מצות [עשה ק"נ] והגדת לבנך שהיא מצוה להגיד לבנים מה שעשה ה' לנו כדי להודיעם אמתת ההשגחה שהיא יסוד תורתנו, יכנס תחת מצוה זו גם כן כל נס שיעשה לנו ה', שנספר לבנינו ונכתבנו לספר לדורות ואין זה תוספת אך נכנס תחת והגדת לבנך.
<h2>דף כט.</h2>
המצוה נ"ז נצטוינו לתקוע בחצוצרות בעת הקרבת הקרבנות ובעת חצרות [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ט. ועי' מגיד משנה רפ"א מהל' תענית] לשון הר"ם בספר המצות, צונו בתקיעת חצוצרות במקדש בעת הקריב כל קרבן מקרבנות הזמנים והוא אמרו ית' [במדבר י' ו'] וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגומ'. ובביאור אמרו [ר"ה כ"ו ע"ב] שמצות היום בחצוצרות. וכבר נתבארו משפטי המצוה הזאת בספרי [בהעלותך פיס' ע"ו—ע"ז] ובר"ה ובתענית [ט"ו ע"ב] שאנחנו מצווים גם כן בתקיעת החצוצרות בעת הצרות והצוקות כשנצעק אליו ית'. והוא אמרו [במדבר שם ט', וצ"ל וכי תבואו]. כי תבאו מלחמה ע"כ. ונביא הנה לשון הפסוקים ואחר כך לשון רבותינו בספרי כדרכנו להתעורר בכונת הפסוקים ובמאמרי רבותינו, וזה לשון הפסוקים הנאמרים במצוה זו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם, וביום [שם שם י"א י"ב] שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם. לשון ספרי [במדבר פיס' ע"ו] וכי תבאו מלחמה בארצכם משמע בין שאתם יוצאים עליהם, בין שהם באים עליכם במלחמת גוג [צ"ל גוג ומגוג, וכן בסמוך] הכתוב מדבר [ונשמט כאן מחמת הדומות אתה אומר במלחמת גוג הכתוב מדבר] או אינו מדבר אלא מכל מלחמות שבתורה ת"ל ונושעתם מאויביכם, אמרת צא וראה אי זו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריהם שעבוד, אי אתה מוצא אלא מלחמת גוג, וכן הוא אומר [זכריה י"ד ג'] ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וגו'. מהו אומ' [שם שם ט'] והיה ה' למלך וגו'. ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמה שדפון [ו]ירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין, ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה שלא תבא על הצבור. והרעותם בחצוצרות ר' עקיבא אומר וכי חצוצרות מזכירות והלא דמים מזכירים, אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו מעלה עליהם הכתוב כאלו לא הוזכרו לפני המקום. ונזכרתם כל זמן שנזכרין אין נזכרין אלא לישועה. וביום [ספרי שם פיס' ע"ז] שמחתכם אלו שבתות, ר' נתן אומר אלו תמידין, ובמועדיכם אלו שלש רגלים, ובראשי חדשיכם כמשמעו ותקעתם בחצוצרות בשל צבור הכתוב מדבר או אחד ליחיד ואחד לצבור, במה ענין הכתוב מדבר בשל צבור, שמעון בן עזאי אומר בשל צבור הכתוב מדבר, או אינו אלא אחד ליחיד ואחד לצבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, (אי) מה עולות קדשי קדשים אף שלמים קדשים [צ"ל קדשי קדשים]. אי מה עולות אחד של יחיד ואחד של צבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולות משל צבור אף שלמים משל צבור, והיו לכם לזכרון למה נאמר לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות, שומע אני קרבנות שתקעו עליהן יהיו כשרים ושלא תקעו בהן לא יהיו כשרין, ת"ל והיו לכם לזכרון, לזכרון נתנו ולא להכשר קרבנות נתנו, אני ה' אלקיכם למה נאמר לפי שהוא אומר [ויקרא כ"ג כ"ד] דבר אל בני ישראל בחדש השביעי וגו', אבל מלכות לא שמענו ת"ל [במדבר כ"ג כ"א] (אני) ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו זה שופר ומלכות. ר' נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופר נאמר והיו לכם לזכרון זה זכרונות אני ה' אלקיכם זה מלכות, אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר זכרון ואחר שופר, אלא המליכהו עליך תחלה ואחר בקש מלפניו שיזכור ובמה בשופר, ואין שופר אלא של חרות שנ' [ישעיה כ"ז י"ג] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקע ת"ל [זכריה ט' י"ד] וה' אלוקים [בשופר] יתקע והלך בסערות תימן, אבל איני יודע מאין היא תקיעה ת"ל [ישעיה ס"ו ו'] קול שאון מעיר. ולבאור אלו המאמרים נאמר כי דבר ידוע הוא כי התקיעה והתרועה בחצוצרות בעת המלחמה לעורר ולחזק לב הנלחמים במלחמה ולערבב המתנגדים הנלחמים עמהם. ותקיעת החצוצרות ביום השמחה לעוררם בענין השמחה. ובאה מצוה זו בעת המלחמה שנצטוינו מאת ה' לתקוע בחצוצרות לעורר ולחזק הלבבות שיהיו נלחמים בשם ה' ובו ישימו מבטחם, ואז יהיו מתגברים על האויבים ומנצחים אותם. וידוע הוא שהערה זו לנפש, ר"ל לשכל, וכשהם דבקים בשם ית' אז הם נושעים, כמו שנראה בשיר של פגעים [תהלים פרק צ"א, עי' שבועות ט"ו ע"ב]. ומה מאד הפליגו זאת הכונה באמרם אבל איני יודע מי תוקע ת"ל וה' אלקי' בשופר יתקע, ואמרם מאין היא תקיעה ת"ל קול שאון מעיר, כי ידוע הוא כי באור ה' נראה אור [ע"פ תהלים ל"ו י'] ובכח עזו יגבר כחנו, וזה מבואר הכונה. וכן דבר ידוע שתקיעת החצוצרות וכלי הנגון ביום המועד הוא לעורר העם לשמחה, ובאה המצוה אלינו שתהיה התקיעה על העולות והזבחים לעוררם על המכוון בקרבנות, ובהערתם הם נזכרים לפני ה'. והתבונן במאמרם כל זמן שנזכרין אין נזכרים אלא לישועה. כי עקר זכרון האדם לפני ה' והשגחתו בו הוא בעת שלמותו, ואז נזכר לישועה. אמנם אמרו והלא דמים מזכירים, מבואר הכונה כמו שבארנו [מצוה ל"ז] בכונת הקרבנות. וענין התקיעה וההערה בעת הצרה, לעוררנו למען נפשפש במעשינו על מה באה אלינו הצרה הזאת ונשוב אל ה' ואז ישוב אלינו וישגיח בנו. כתב הר"ם בהלכות תענית [פ"א ה"ב וה"ג] ז"ל ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויצעקו ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הרע [שם אירע] להם ככתוב [ירמיה ה' כ"ה] עונותיכם הטו אלה, וזהו שיגרום להסיר [הצרה] מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרית [שם, נקרה נקרית], הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות [שם, צרות] אחרות, הוא שכתוב בתורה [עי' ויקרא כ"ו כ"ג כ"ה, ושם כ"ז כ"ח] והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי ע"כ. ובא ענין התענית בעת הצרות, כי בהתענות ובהמעיט התאוה החמרית יגבר כח השכל ותתחזק ההערה. ולעורר את לבבנו עתה בזה הגלות באו ארבע צומות מדברי הנביאים [זכריה ח' י"ט] על המקרים והצרות שארעו לאבותינו בסבת עונותיהם, למען נתעורר להשלים נפשנו ונשוב אל ה' אלקינו וישיב את שבותנו כמאמר הכתוב [דברים ד' כ"ט] כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ושב [שם ל' ג'] ה' אלקיך את שבותך. ובאו ענייני התעניות בענינים הגורמים חרבן נפשנו, ר"ל המונעים הערת שכלנו ושלמותנו. צום הרביעי והוא י"ז בתמוז, באה בו הקבלה האמתית [תענית כ"ו ע"ב] שבו נשתברו הלוחות, שידוע הוא כי בהשתבר הלוחות והיותנו ללא תורה חרבן נפשנו. וכן אמרו [תענית שם] שבו בטל התמיד, ובבטול התמיד תבטל קצת הערה לפי מה שבארנו [מצוה ל"ז] בענין הקרבנות. ובו הובקעה ירושלים [תענית שם] העיר השלמה שמשם תצא תורה [מיכה ב' ג']. ובו שרף אפוסטומוס הרשע את התורה [תענית שם], שהיא השלמות האמתי. והעמיד צלם בהיכל [תענית שם] זה מבואר שהוא הפך המבוקש אלינו לשלמות נפשנו. וצום החמשי שהוא ט' באב בו נגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ [תענית שם, ושם כה"ע] ועמידת ישראל בארץ הוא סבת שלמותם והשגתם ה' ית'. ובו חרב הבית בראשונה ובשניה, שבית המקדש הוא סבה לשלמות נפשנו. ונלכדה בתר, עיר גדולה ואם בישראל [רמב"ם פ"ה מתענית ה"א] וזה מבואר שזה הפסד גדול לבני עמנו. וחרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל. ובחרבן הבית חרבן נפשנו כאשר בשלמותו שלמות נפשנו כמו שבארנו. וצום השביעי הוא צום גדליה, הוא היום שבו נהרג גדליה בן אחיקם, כבר אמרו רבותינו בזה טעם מספיק באמרם [ר"ה שם איכ"ר פ"א ל"ט] ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כחרבן הבית, וזה אמת מבואר כי הצדיקים בדור ללמד דעת את העם כבונה במקדש. וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו [ברכות ל"ג ע"א] כל אדם שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו. ולכונה שאמרנו בענין התענית על חרבן הבית וירושלים, באו אלינו ענינים רבים מדברי רבותינו לעוררנו על הדבר ההוא לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו [תהלים קל"ז ו'], אמרו [ב"ב ס' ע"ב] שבעת שיגדל משוש האדם והוא בעת שנושא אשה נותן אפר מקלה במקום הנחת תפילין, לעורר שבחרבן ירושלם חרבן נפשנו אשר לשלמותה באה מצות התפילין. וכן אמ' [שם] למעט מין ממיני תכשיטי הכלות, וכל אשה להניח מין ממיני תכשיטיה. וכן בבנין הבתים אמרו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, והוא אמה על אמה כנגד הפתח, וכן בעניני סעודה צריך שיניח דבר מועט לזאת הכונה בעצמה. וכן אמרו [גיטין ז' ע"א, סוטה מ"ט ע"א] שלא לנגן בכלי שיר, וכל משמיעי קול אסור ואפילו שירה בפה על היין אסורה. ולזאת הכונה אמרו [מו"ק כ"ו ע"א] הרואה ערי יהודה בחרבנם אומר ערי קדשך (ותפארתך) היו מדבר [ישעיה ס"ד ט'] וקורע, שקדושת הנפש הוא בישיבת ערי יהודה, וכשרואה ירושלים אומר [מו"ק שם] בית קדשנו ותפארתנו [כו'], שהיא היתה מיוחדת בקדושה ובמעלה וקורע. וכן כשמגיע למקדש קורע קרע אחר שב"ה הוא יותר מיוחד להערה לשלמות הנפש, וכל זה לכונה שכתבנו למען נשוב אל ה' והוא ישיב את שבותנו, וכל אלו הענינים והצומות עתידים ליבטל לימות המשיח כאשר יקרב ה' גאלתנו ונאהב האמת והשלום כמו שנ' [זכריה ח' ט'] כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה.
<h2>דף לא.</h2>
המצוה מ' להקריב במוסף ראש חודש [סהמ"צ לר"מ עשין מ"ב, ואולי יש לתקן להקריב קרבן מוסף בראש חודש]. שנ' [במדבר כ"ט י"א] ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים וגו'. כבר בארנו [מצוה ל"ז] הכונה בענין ר"ח, ומה שבאר הר"ם [מו"נ ח"ג פמ"ו] על אמרו [במדבר שם ט"ו] חטאת לה'. ואפשר שזאת כונת רבותינו באמרם [חולין ס' ע"ב] מה נשתנה שעיר חדש, וזה נוסח ההגדה כתוב [בראשית א' ט"ז] ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתוב [שם] ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו רבונו של עולם בשביל [לפנינו הואיל, ועי' שטמ"ק] שאמרתי דבר הגון לפניך אמעט את עצמי, א"ל לכי ומשלי ביום ובלילה א"ל מאי רבותא כשרגא בטיהרא [עי' דק"ס] א"ל לכי ולמנו בך ישראל ימים ושנים, לדידיה נמי לא סגי דלא מנו ביה [יש לתקן ע"פ הגמרא] דכתי' [בראשית שם י"ד] והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, א"ל יקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן [עמוס ז' ה', ובמהרש"א ציין לבראשית ל"ב י'] שמואל הקטן [סנהדרין י"א ע"א] דוד הקטן [ש"א י"ז י"ד] לא הוה מיתבא דעתיה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח, והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמ' הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי על שמעטתי את הירח. והנה כבר כתבנו בפתיחתנו כי לפעמים נביא דברים מדברי רבותינו לא נבארם, וכתבנו הטעם למה, ולפי הכונה ההיא לא נבאר רק מעט רמז מזה המאמר, ונאמר כי היותר נראה להמון בפעולות המשרתים הם פעולות הירח, וזה שהטעה קצת מהם להקריב לירח. ולהסיר המחשבה והאמונה ההיא אמר ה' שיביאו כפרה לה'. אמנם אמרו עלי על שמעטתי הירח, שזו היא הסבה. ובב"ר [פ"ו ב'] ר' יודן בשם ר' תנחום ב"ר חייא ור' פנחס בשם ר' סימון מאחר שקורא אותם גדולים חוזר ופוגם שנ' את המאור הקטן, אלא ע"י שנכנס בתחומו של חברו. א"ר פנחס בכל הקרבנות כתיב שעיר עזים אחד לחטאת, ובקרבן ראש חודש כתוב בו לה', אמר הקב"ה אני הוא שגרמתי לו ליכנס בתחומו של חברו, ומה אם זה שנכנס ברשות כך פגמו הכתוב, נכנס שלא ברשות על אחת כמה וכמה.
<h2>דף לב.</h2>
המצוה קנ"ב. נצטוינו לשבות ביום ראשון של פסח [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ט] שנאמר [שמות י"ב ט"ז] וביום הראשון. המצוה קנ"ג. נצטוינו לשבות בשביעי של פסח. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ס] שנאמר [שמות שם] וביום השביעי מקרא קדש. המצוה קנ"ד. שנצטוינו בו לשבות בחג השבועות והוא הנקרא עצרת [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ב] והוא אמרו [ויקרא כ"ג כ"א] וקראתם בעצם היום הזה. המצוה קנ"ה. לשבות בראשון מתשרי [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ג] שנאמר [ויקרא שם כ"ד] באחד לחדש יהיה לכם שבתון. המצוה קנ"ו. לשבות בראשון של סכות. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ס] שנאמר [ויקרא שם ל"ה] ביום הראשון מקרא קדש וכו'. המצוה קנ"ז לשבות בשמיני של חג הסכות [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ז] שנאמר [ויקרא כ"ג ל"ו] (ו)ביום השמיני מקרא קדש. וכתב הר"ם במצות השביתה ביום הראשון של פסח [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ט], דע זאת ההקדמה, והיא שכל מה שנאמר בו מקרא קדש, בא בפירושו קדשה[ו] [תו"כ אמור פרשה י"א א'] וענין קדשהו לא תעשה בו מלאכה אלא מה שיתייחס באכילה כמו שבאר הכתוב [שמות י"ב ט"ז] וכבר קדם לנו אמרם [שבת כ"ד ע"א] האי שבתון עשה ר"ל, שכל יום שאמר ה' שבתון כאלו אמר שבות או תשבות, ואלו כלם הם צוויים על השביתה. ושבתון יקראו ימי המועדים כלם, ר"ל ימים טובים, והנה אומ' הרבה בתלמוד [שבת כ"ה ע"א, ביצה ח' ע"א] י"ט עשה ולא תעשה הוא, ר"ל, שהשביתה בכל י"ט מצות עשה ועשיית מלאכה היא מצות לא תעשה, ולזה מי שיעשה בו מלאכה ידועה עבר על עשה ועל לא תעשה. ולענין כונת שביתת ימים אלו, הנה הכונה בהם כי השביתה ביום טוב להעיר שהשגחתו ה' בנו, ונזדרז בקיום התורה והמצות אשר תכליתם להשגתו ית'. אמנם חג המצות לזכר יציאת מצרים זה מבואר. והשביתה בשבועות לזכר מתן תורתנו זה מבואר ששלמות השגחת ה' בנו והראות מופתיו היה בנתינת התורה. אמנם השביתה בראש השנה די מה שיש בו מן ההערה במצות התקיעה כמו שיתבאר [מצוה קנ"ט] אמנם השביתה בסכות מבואר באמרו [ויקרא כ"ג מ"ג] כי בסכות הושבתי את בני ישראל. ולא בא בעשיית מלאכה בימים אלו עונש גדול כמו שבא בשבת, מפני שהשבת הוא ליסוד אמונתנו ואות ברית בינינו לשם, ושקולה כנגד כל התורה. [ירוש' ברכות פ"א ה"ה, שמו"ר כ"ה ט"ז]. והותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב מה שאין כן בשבת, כי מפני מה שיש ברוב הרגל מן הקבוץ הרב לא יספיק להם מה שיכינו מבערב. וגם כי הערת המועדות אינה כהערת השבת שהעקר בו השביתה כמו שבארנו. וכבר בארנו [מצוה קמ"ז] שהוא רמז לעולם הבא. וכן היה זה משלמות תורתנו שאם יאסר ביום טוב מלאכת אוכל נפש לפעמים יצטרך לעמוד שני ימים זה אחר זה בלתי הכנת אוכל נפש, אם יבא יום טוב ערב שבת או אחר השבת. וכבר ידעת מה שתקנו רבותינו ביום הכפורים [ר"ה כ' ע"א] שלא יבא ערב שבת או אחר השבת משום ירקיא ומשום מתיא. והתורה כלה באה להקל מטורח העבודות הקדומות לא להכביד בדבר מן הדברים כמו שבאר הר"ם בשלישי [מו"נ פמ"ג]. והמועדות שבהם ענינים להערה ולזכר למה שקרה, כגון אכילת מצה בפסח ואזהרת החמץ בו וישיבה בסכה באה המצוה בשבעה ימים רצופים, כי ביום אחד לא תספיק ההערה. ולא באה מצות השביתה ואסור המלאכה רק יום אחד להקל מטרח העבודות. וגם כי הבטלה מכל וכל מביאה לידי ענינים מגונים. ולמכוון בבטול המלאכה שהוא לשמוח ברגלים ולעסוק באכילה ושתיה, להעיר על שמחת הנפש שהיא השמחה הגמורה די הערה ביום אחד. והתורה כמו שאמרנו לא רצתה להכביד משא העבודות, שאם תאסר המלאכה שבעת ימים יהיה ההזק גדול, עם מה שימצא בבטול המלאכה מהמשך אחר רוב מאכל ומשתה אשר יבאו מזה עניני רוע סדר הגוף והנפש. וכדי להיות קצת שנוי בין אלו הימים לשאר ימות החול לא התירו רבותינו מלאכה בחול המועד רק מלאכת האבד [מו"ק י"ב ע"א] וכן כל שבעת ימים שוים בישיבת הסכה, ואזהרת חמץ, והבאת הקרבנות. ויש בזה די הערה. ומה שבאה מצות השביתה ביום השביעי של פסח, באמרו [ויקרא שם ח'] מקרא קדש, אין השביתה ההיא מענין חג המצות, כי השביתה ביום ראשון היא זכר ליציאת מצרים, אך ביום השביעי באה השביתה בו לזכר קריעת ים סוף, שבשביעי ירדו לים ואמרו שירה, ואיננו מענין י"ט הראשון, ויורה על זה אמרו [דברים ט"ז ח'] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך, להבדיל יום זה משאר הימים. ר"ל שבא לענין אחר. ומה שצריך לבאר לפי הנחתנו ששביעי של פסח אינו מענין יום טוב הראשון, איך לא תקנו בו חכמים שהחיינו כמו שתקנו בשמיני עצרת, והכונה אצלי בזה, כי יום שביעי הוא מכלל השבעה שהוזהרו מאכילת חמץ, גם הוא שוה לשאר הימים בענין הקרבנות, מה שאין כן בשמיני עצרת שאיננו שוה לשאר הימים בדברים רבים כמו שאמרו רבותינו [סוכה מ"ז ע"א, ר"ה ד' ע"ב] רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב גם לא בישיבת הסכה ונטילת לולב. ועתה צריך שנחקור מה שנאמר בשביעי של פסח [במדבר כ"ט ל"ה] עצרת תהיה לכם, וכבר בארו זה חכמינו [פסחים ס"ח ע"ב] ואמרו שהאחד בא לגלות על חברו. כאלו כתוב בכל אחד עצרת לה' [דברים ט"ז ח'] וכתוב עצרת תהיה (לכם) [לך] וזה אמרם [פסחים שם] כתוב עצרת לה' וכתוב [במדבר שם] עצרת תהיה לכם. הא כיצד חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ר"ל חציו לה' לעסוק בתורה והיא שמחת הנפש, וחציו לכם והיא שמחת הגוף. ואשר יראה לי כי בשביעי של פסח נאמר [דברים ט"ז ח'] ב"עצרת לה"', לפי שהוא מקרא קדש לזכור מופת קריעת ים סוף אשר היה מן המופתים הגדולים לזכור יום צאתנו ממצרים, ובשמיני עצרת אין בו רמז רק לתוספת שמחה ולמנוחה, אחר שעברו ימי חג הסכות. אמנם לא נתברר לי טעם למה בא יום שמיני בחג הסכות, ומדוע לא היה בשביעי כדרך חג המצות. ובילמדנו [תנחומא פנחס ט"ז] נתנו בו טעם שבשבעת ימי החג מקריבים שבעים פרים על שבעים אמות. א"ל הקב"ה כל ימי החג הקרבתם לפני הקרבנות על האומות, אבל עכשיו הקריבו לעצמכם, שנאמר ביום השמיני [דברים ט"ז ח'] עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה וגו'.
